הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נדחקים לשוליים
 
למרות הישגים מופלאים, כח הרצון וההתמדה, ספורט הנכים בארץ לא מקבל את החשיפה לה הוא ראוי. הספורטאים הנכים נאלצים להסתדר עם תקציבים זעומים וחוסר מקצוענות. מה הפלא שהם מקנאים בעמיתיהם מעבר לים
מאת עדי ברקוביץ' | 15.01.2008
 
ייתכן שהשמות קרן לייבוביץ', יצחק ממיסטבלוב ודורון שזירי יישמעו לחלקכם מצלצלים. ייתכן שלא. רוב הסיכויים שאם תדפדפו מדי יום בעיתוני הספורט הארציים לא תצליחו למצוא אף מילה אחת עליהם. אותם שמות ועוד רבים כמותם הם הספורטאים שמייצגים את מדינת ישראל במשחקים הפאראלימפיים. מייצגים בהצלחה וגאווה רבה יש לציין. ולמי שגם המילה פאראלימפיים נשמעת רק מצלצלת, הרי שזוהי אולימפיאדת הנכים. הספורטאים הללו מוכיחים לכל המדינה שספורט הנכים הוא כאן והוא אמיתי, וכשפועלים בצורה עניינית, מגיעים לתוצאות.

המשחקים הפאראלימפיים החלו בשנת 1948 כתחרויות ספורט בהם לקחו חלק פצועים ממלחמת העולם השנייה. עם השנים הפכו התחרויות לבינלאומיות כשמדינות רבות לוקחות בהן חלק. מדינת ישראל נחשבת לאחת החלוצות בתחום ספורט הנכים, ואף אירחה את המשחקים הפאראלימפיים בשנת 1968.

בשנים הראשונות זכו המשלחות הישראליות בשלל מדליות בענפים השונים, אך במרוצת הזמן הפערים בינינו לבין המדינות האחרות (ובינן לבין עצמן) הצטמצמו. בין היתר מכיוון שמדינות רבות החלו לגלות את הפוטנציאל הגלום בספורט הנכים כספורט תחרותי והישגי. באנגליה למשל, החליטה הממשלה להשוות את תקציבי ספורט הנכים לספורט ההישגי הרגיל. בישראל קיימים גופים כגון איל"ן, ספיבק וארגוני נכי צה"ל, שנותנים במה לספורט הנכים. תקציבי הספורט המוקצים להם זעומים בהשוואה למדינות רבות, אך למרות זאת, ההצלחות של הספורטאים הנכים עצומות.

ספורט הנכים בפעולה והתסכול גדול
 

במשחקים הפאראלימפיים ובכל אליפות אחרת לנכים, הספורטאים הנכים של ישראל מגיעים להישגים מופלאים בכל הענפים. עניין זה בולט אל מול הספורטאים הרגילים שבדרך כלל נכשלים ומגיעים להישגים מעטים ביותר בהשוואה לספורטאים הנכים. לדוגמה מדליסט הזהב האולימפי גל פרידמן הגיע לשיאו באולימפיאדת אתונה 2004, ומאז נפל מטאורית, וכרגע נראה שסיכוייו להשתתף באולימפיאדה הבאה בבייג'ין קלושים מאוד. מנגד, דורון שזירי (אלוף עולם בקליעה לנכים) זוכה כמעט בכל תואר אפשרי בכל תחרות אפשרית, קטף שתי מדליות ארד באולימפיאדת אתונה ומכוון גבוה גם בבייג'ין.

דוגמה נוספת למצוינות ולהישגים נפלאים היא השחיינית קרן לייבוביץ, שנחשבת לקרן אור בלתי רגילה, והוכיחה שאפשר להגשים כל דבר אם רוצים אותו מספיק. לייבוביץ' הביאה הישגים שאין כמותם במדינתנו, כשבאמתחתה 7 מדליות אולימפיות (מתוכן חמש מזהב), זכייה באליפויות עולם ואירופה, ושבירת שיאי עולם.

מדוע, אם כך, בספורט הרגיל ספורטאינו לא מגיעים להישגים הללו ואם מצליחים מדובר בהצלחה רגעית ומיד אחר כך נעלמים? מהיכן נובע ההבדל? קשה למצוא תשובה אחת הולמת שתסביר את המגמה הזו. מיקי עוזאי, מנהל אגף הספורט בבית הלוחם בתל אביב, מתקשה: "התקציבים אמנם לא הוגנים, אך גם לספורטאים הנכים וגם לספורטאים הרגילים יש שאיפות למדליות, והמשימה קשה גם לאלו וגם לאלו. אין לי תשובה חד משמעית למה הספורטאים הנכים מביאים יותר מדליות". עוזאי מסביר שלספורט הנכים בעולם נקבעו קריטריונים בינלאומיים ברורים, לפיהם קטוע למשל, לא יהיה מוגדר כמשותק, כי למשותק קשה יותר. בישראל, לדבריו, הקריטריונים נוקשים יותר מאשר הבינלאומיים, ולכן אלו שמצליחים לעמוד בהם, מגיעים לתחרויות הבינלאומיות בעמדה טובה יותר, מוכנים ומשופשפים הרבה יותר. "למי שקשה באימונים קל בקרב". אך זהו הסבר חלקי בלבד של התופעה.

נקודת מוצא שונה

ד"ר רון בולוטין, שחיין לשעבר שהשתתף שש פעמים במשחקים הפאראלימפיים, והיום משמש כיו"ר הוועדה המקצועית של ספורט הנכים בארץ, טוען שבכלל אסור לעשות השוואה בין הספורט הרגיל לספורט הנכים, משתי סיבות עיקריות: האחת היא שבספורט הנכים ישנם פחות מתחרים מאשר בספורט הרגיל, בגלל גודל האוכלוסייה. השנייה נובעת מהקטגוריות והקריטריונים שלעתים הם מקלים יותר בענפי ספורט מסוימים בספורט הנכים, והדרישות נמוכות יותר. מה שמעמיד אותם בנקודת מוצא שונה. לכן, לדעתו באופן טבעי הישראלים בספורט הנכים יכולים להגיע לתוצאות טובות יותר מאשר הרגילים, לפחות היכן שישנן הקלות.

אבי לרמן, קפטן קבוצת הכדורסל בכיסאות גלגלים של "בית הלוחם תל אביב" ושחקן מוביל בחמישייה של נבחרת ישראל (שהעפילה למשחקים הפאראלימפיים הבאים בבייג'ין), מספק הסבר שונה להצלחת הנכים: "אדם שחי עם מגבלה כלשהי, כוח הרצון וההישרדות שלו מגיעים לרמות מאוד גבוהות. הרצון להוכיח שאתה עדיין מוצלח, שווה הרבה". במדינת ישראל קשה להשיג אמצעי תעסוקה לנכים, מסביר לרמן, דבר שמוביל לספורט. הספורט הוא אמצעי תעסוקה עיקרי עבור הנכים, והאפשרות להתמקצע בתחום שהם אוהבים, מוביל לעבודה קשה, הישגים וגאווה. בנוסף, טוען לרמן שאוכלוסיית הנכים היא סגורה מאוד, ואם אפשר לשחק ולהתאמן עם ספורטאים שפגועים באותה מידה, זה מקל על הסבל והנכות. מעבר לכך, אפשר להיעזר בניסיון של אחרים ולעזור לנכים חדשים. "זוהי אוכלוסייה חזקה עם עזרה הדדית".

למרות ההצלחות של הספורטאים הנכים, קשה לומר שספורט הנכים בארץ הוא מקצועני במלוא מובן המילה. עוזאי טוען ש"ספורט הנכים בארץ התקדם, אך הוא לא מקצועני. להבדיל מהספורט הרגיל, עצם העובדה שהספורטאים עובדים ובמקביל מתאמנים, לא מאפשרת זאת". לדבריו "בין הספורטאים הנכים קיימות שתי אסכולות. הספורט השיקומי והספורט ההישגי. מהשיקומי יוצאים המוכשרים להישגי". הספורט ההישגי מתבטא בתחרויות ארציות ובינלאומיות, והספורטאים המצטיינים שמראים התקדמות מייצגים את המדינה באליפויות השונות.

אבי לרמן. "לאדם עם מגבלה כח הישרדות גבוה"
 

חוסר המקצוענות הוא המכשול של הספורטאים הנכים. ד"ר בולוטין טוען דווקא שהכיוון הוא חיובי ובדרך למקצוענות, כאשר אנשי מקצוע מנוסים מלווים את הספורטאים, יש דגשים על תזונה ושימוש במידעי ספורט. אך לרמן לא מסכים. הוא משבח את הארגונים שעושים עבודת קודש בעזרה לנכים, לא רק בספורט אלא גם באמנות, יצירה, כתיבה וכדומה. אבל יחד עם זאת, הוא טוען, שבעיית המקצוענות של ספורט הנכים מתחילה בארגוני הנכים. ישנם ספורטאים שלקחו את הספורט כמנוף שיקומי ומגיעים להישגים, והארגונים לא יודעים איך לקבל אותם כשהם מצטיינים, כי הם רואים בספורטאים פרויקט שיקומי ולא הישגי.

לרמן משווה בין ספורט הנכים לכדורסל הנשים. "לפני עשור לא שמעו על כדורסל הנשים, באיגוד הכדורסל הישראלי החליטו שהם מקדמים את הענף על ידי פעולות קידום וחשיפה. היום אין מי שמתעניין בספורט שלא רואה את גודל ההשקעה וההצלחה בכדורסל הנשים. אני לא מבין למה זה לא יכול לקרות גם בספורט הנכים".

התסכול גובר כאשר מסתכלים על מדינות אחרות שם ישנה השקעה גדולה הרבה יותר במשאבים. היום יש באירופה ליגות מקצועיות לכל דבר, השכר עולה, אמנם עדיין לא כפי שהוא בספורט הרגיל אבל ישנם ספונסרים, ישנה השקעה במיתוג הענפים, ישנם צופים שמשלמים על כרטיסים כדי לצפות במשחקים, והדברים הללו מובילים להישגים. תרבות הספורט בחו"ל וספורט הנכים בתוכה, היא שונה לגמרי מאשר בארצנו, וזה התסכול הגדול ביותר של ספורט הנכים. התקשורת בארץ מתייחסת לספורטאים הנכים כ"כל הכבוד למסכנים הללו, לא כפי שהספורטאים היו רוצים", מסביר ד"ר בולוטין.

לרמן מסכים איתו וקובע שהתזה של מסכנים עושה עוול לנכים, "כל מערך המודעות של חשיפת הנכים לוקה בחסר, וכאן גלום ההבדל בין ספורט הנכים לספורט הרגיל. כולם רוצים לשמוע על ווינריות והצלחה וספורט הנכים מצליח להביא הישגים. למרות זאת ההישגים של הספורטאים הנכים לא מגיעים לחשיפה. הבעיה היא באגודות שלא מצליחות למנף את ההצלחות הלאומיות והארציות".

למנף את ההצלחה

ניקח לדוגמה את מיקי חליקה ונשווה אותו ליצחק ממיסטבלוב. ממיסטבלוב הביא מדליות אולימפיות בדרגת נכות קשה ושמעו עליו הרבה פחות מאשר שמעו על חליקה. לרמן טוען שהיה אפשר לקחת את ממיסטבלוב ולמנף את ההצלחה שלו על מנת לפרסם את ספורט הנכים.

אם כך על מי מוטלת האחריות לקדם את ספורט הנכים? למי יש הכוח לקחת את ספורט הנכים כמה צעדים במעלה המדרגות? ד"ר בולוטין טוען שהאחריות מוטלת על התאחדות ספורט הנכים בארץ, שגם הוא חלק ממנה. ישנה עבודה עם אנשי יחסי ציבור אך הדבר לא פשוט. הדרך להטמיע את ספורט הנכים בתקשורת היא דרך הגימיק בהיבט של הסיפור האישי המרגש ולא דרך הצד הספורטיבי ההישגי, וכאן קיימת בעייתיות, מפני שזו לא הדרך שבה הספורטאים הנכים היו רוצים להיחשף. "לראות נכה שוחה בבריכה, אנשים פחות אוהבים ואולי זו גם הסיבה", מטעים ד"ר בולוטין, "אבל צריך ליזום כדי לקדם את ספורט הנכים, וזה לא פשוט. ישנה התעוררות רק פעם בארבע שנים במשחקים הפאראלימפיים. ביתר הזמן אנחנו פשוט לא קיימים".

אבי לרמן הספיק מאז פציעתו לסיים תואר ראשון במרכז הבינתחומי בהרצליה ובמקביל לשחק כדורסל. הוא טוען שחינוך מתחיל מינקותה. "במשרדי הממשלה והחינוך צריכים להבין שאנשים בעלי מוגבלויות פיזיות זהים לכל אדם אחר באוכלוסייה ועל כן חייבים לשלב אותם בבתי ספר רגילים". עצם העובדה שיחשפו אנשים מוגבלים בפני צעירים בבתי ספר, יבינו שהשד לא נורא, וכך תיווצר הזדהות. החשיפה לאוכלוסייה תהיה לפיכך גדולה ואפקטיבית, ואפשר יהיה למנף את זה למציאת ספונסרים וגידול בתקציבים, כפי שקורה בשאר המקומות בחו"ל.

אלא שבמדינה שבה מעדיפים לשדר את טקס הנעילה של האולימפיאדה בשידור חוזר נוסף ולא את טקס הפתיחה של המשחקים הפאראלימפיים. במדינה שבה כדורגל, כדורסל ושלל כוכבים נוצצים, מקבלים את מרבית תשומת הלב, ספורט הנכים עלול להידחק לעד לשוליים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
9 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מצויין!!! סוף סוף התייחסות
josef 19.01.2008
 
 
2. כן יירבו כתבות כאלו!!
דנה 19.01.2008
 
 
3. כתבה מעולה !! וטוב שיש מי שמעלה את הנושא
יפית 20.01.2008
 
 
4. צודק!!!
ירון 20.01.2008
 
 
5. כל מילה בסלע
מיכאל 20.01.2008
 
 
6. ספורט
ציפי 22.01.2008
 
 
7. סוף סוף מישהו מתייחס.....
יוסי י 25.01.2008
 
 
8. הגיע הזמן
גיא 08.02.2008
 
 
9. כמה שהנושא הזה בשוליים
יוסי 22.02.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©