הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בין לבין
 
כשבוחרים לראות סרט ישראלי בקולנוע, תמיד נכנסים שיקולים נוספים. וכך נוצרה החוויה הכה מורכבת של נועה ברודצקי מצפייה ב"אבידות ומציאות". היה שווה? תקראו
מאת נועה ברודצקי | 15.01.2008
 
חמוד, אנושי ולפעמים מתלקק
כרזת הסרט
במהלך חיפושי אחר בידור קל וזמין התלבטתי בין ארבעה סרטים ישראליים שהוצגו בסינמה סיטי בשבת בערב. ההחלטה מלכתחילה ללכת לראות סרט ישראלי דווקא, לא נבעה מרגש פטריוטי ולא מתחושת אחריות לשמר את התרבות הישראלית, ואפילו לא ממחסור באופציות. זו הייתה התלבטות נקייה, כי אף כרזה של סרט הוליוודי לא עוררה בי חשק לצפייה. הסרטים הישראלים "החוב" ו"ביקור התזמורת" נראו לי כבדים מדי, והחלטתי ללכת על שם קליט "אבידות ומציאות".

האמת שלו הרכבתי את משקפי הראייה שלי (לקח לי שנתיים להגיד שאני צריכה, ושנייה להגיד את ברכת הגומל על אף תאונה שנעשתה בלעדיהם) לא הייתי בוחרת בסרט הזה. לא שמתי לב שמיה דגן משחקת בו.

לאחר העונה הראשונה והשנייה של "השיר שלנו" בשידורים חוזרים בלתי פוסקים (התירוץ לצפייה בסדרה זו - בלית ברירה, לא היה משהו יותר טוב לעשות), לאחר התפקיד המעצבן ב"אימא'לה" ולאחר "מועדון לילה" נמחקה דגן לחלוטין מהלקסיקון שלי או לפחות מלקסיקון המושגים היפים שלי. לכל אותם אנשים שדעתם כדעתי בנושא הבלונד, הגומות, הסנטר המחודד והוולגריות הרדודה שלה - הסירו דאגה מלבכם. כל הנ"ל לא באים לידי ביטוי בסרט. הם נמחקים על ידי טקסט טוב ובימוי עדין.

הסרט ברובו עצוב: אלון אבוטבול שפוף ושקט רוב הזמן, ליאור אשכנזי גבר ישראלי חרא, שרה אדלר מבלבלת גבר מקסים, ומנוצלת מינית, ומיה דגן שרויה בעיצומו של משבר חיים שאין דרך לצאת ממנו בצורה טובה. הקשר בין הדמויות הוא סביב מחלה סופנית של האב, בגידות של הדמויות זו בזו ומוסד למשוגעים.

זהו סרט "בין לבין" כיאה למרבית הסרטים הישראליים. השחקנים עצמם בסקאלה שבין נאים למכוערים - כמובן שהדבר תלוי בעיני המתבונן וזוויות הצילום. העלילה נעה בין סוריאליסטית למציאותית. הצופה נע בין הזדהות עם הדמויות להסתכלות במבט על (כמו מספר הסרט). הסוף הוא בין סוף הוליוודי לציני ישראלי בודד.

כמובן שאני הייתי מגדירה את הסרט כדרמה קומית, ז'אנר אופייני לתקופתנו בכלל, ולקולנוע הישראלי בפרט. במהלך הצפייה מצאתי את עצמי צוחקת, מתרגשת, נלחצת, מתעצבנת וחושבת. לרגע לא נשארתי אדישה, וזהו המבחן האמיתי. הדבר העיקרי שהפריע לי בסרט הוא שהצלחתי לזהות מי כתב מה: איזו דמות פיתח הבמאי שבי גביזון מעבר לתסריט המקורי של דנה מודן, ואיזו תגובה - חצי אדישה חצי מבטאת הלם מונוטוני בסימן שאלה בסופה - כתבה דנה מודן בהשפעת מקרה אמיתי שקרה לה.

תחושת ההחמצה

אני אוהבת להיות שקועה בסרטים, ולא לצאת מהם. לכן, כשנזכרתי ב"אסונות של נינה" בגלל הדמיון במשחק ובפס הקול, וכשנזכרתי ב"אהבה זה כואב" בגלל האינטרקציה במערכות היחסים, נהרסה לי קצת האווירה של הסרט. כשהסרט נגמר הייתי אמביוולנטית. כשהביס האחרון של ההמבורגר ירד בשיפולי גרוני, ירד איתו האסימון והבנתי ממה נובעת תחושת ההחמצה. שוט עם צוות שחקנים שכזה, בתוספת דנה מודן ושבי גביזון האגדי העלה את רף הציפיות שלי. כשהשלוק האחרון של הבירה נלגם הבנתי שאני נקבה ככול הנקבות - ביקורתית מדי במיוחד כלפי עצמי. מדוע הציפיות שלי מקולנוע זר אינן גבוהות כמו מהקולנוע שלי?

קולנוע ישראלי חייב להיות - מצחיק, מרגש, חכם, אנושי, גדול עם סיפורים קטנים, לא ממש מיינסטרים אבל כזה שיכול לגעת בכולם ועוד כהנה וכהנה דרישות משתלבות וסותרות. את הסרט "אבידות ומציאות" אפשר לתאר כמו כלב - חמוד, אנושי ולפעמים מתלקק, וזה בסדר גמור. אני אוהבת כלבים. העברתי ערב נעים למדי מול המסך הגדול.

יש לציין כי בסרט גם ניכרת "פריצה" בקולנוע הישראלי. סוף סוף יצירה קולנועית בו לא הורגשו צורך בלתי נשלט לחשוף שד או חלק גוף נשי זה או אחר למען ה"אמנות". "לחייו" של ליאור אשכנזי אומנם התנוססו על המסך הגדול כשלושים שניות, אבל מבלי לפגוע בכבודם, הייתי מעדיפה שהסרט הישראלי הבא יהיה נועז מספיק כדי לא לכלול תמונת עירום מלא או חלקי של מין זה או אחר. סתם כדי שנוכיח שאנחנו יכולים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©