הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם כן צמרת
 
ארז אבני חיכה 24 שנים כדי לראות את קבוצתו האהודה, מכבי נתניה, נושמת אוויר פסגות בליגת העל בכדורגל. אבל כשזה קרה סוף סוף, הוא לא מבין למה הרמה שם למעלה כל כך ירודה
מאת ארז אבני | 03.02.2008
 
שני אירועים היסטוריים התרחשו בשנת 1983. הראשון הוא הזכייה האחרונה של מכבי נתניה באליפות הליגה הלאומית (שכיום נקראת - ליגת העל. סוג של בדיחה שמריצים כבר כמה שנים). האירוע השני שהתרחש הוא הלידה שלי. שנים חשבתי שיש קשר ישיר בין שילובי הבלתי-נמנע בעולם הזה, באותה התקופה בדיוק שבה הסתיימו להן יותר מ-12 שנות שליטה של מכבי נתניה בכדורגל בישראל.

חמש אליפויות, גביע מדינה אחד וגביע ליגה אחד, זוהי רשימת התארים בהם זכתה מכבי נתניה באותה תקופה (1971-1983). אני זוכר שמהרגע שהתחלתי להתעניין בעולם הכדורגל, בערך בגיל שבע, כל הזמן שמעתי סיפורים על הקבוצה המדהימה שהייתה למכבי נתניה, "נתניה ועוד 15" וכל כך התקשיתי להבין איך הייתה לנו קבוצה כל כך טובה, ששלטה בליגה לא מעט שנים, הרי יש את התל אביביות, חיפה, ירושלים. דווקא בנתניה הייתה אימפריה?

כל כך התקשיתי להבין, כיוון שמאז אותה אליפות אחרונה התחילה הירידה ביכולת הקבוצה. עונות בינוניות באו והלכו, ומכבי נתניה הפכה לקבוצת אמצע טבלה. עדיין היה מרגש לבוא למגרשים, בהתחלה עם אבא שלי ומאוחר יותר לשבת עם החבר'ה ביציע 1 וליהנות מהחוויה הנתנייתית. זו כוללת בתוכה קללות, יריקות, סנדוויץ' טוניסאי ומיץ ענבים ב-20 שקלים, תיאור אופייה המתירני של אימו של אבי לוזון (למרות שמשחקים בכלל נגד בני יהודה) וכמובן שתי קסטות בחמישה שקלים בסוף המשחק, מחיר מפתיע לכל הדעות.
 
נתניה בדרך למעלה והאוהדים סובלים
תצלום: אליאב אוזן/האתר הרשמי של מכבי נתניה

שנים המשכתי לעקוב אחר הקבוצה ולאהוד אותה, והיו לא מעט תקופות קשות, כמו ירידה לליגה השנייה ב-1995 ובעקבותיה ארבע עונות לא קלות בליגה השנייה, ואז כמובן החזרה לליגה הראשונה ב-1999, אחרי ניצחון 2:1 על הפועל לוד במחזור הסיום באורווה בפ"ת. לאותו משחק הגיעו 9,000 אוהדים נתנייתים, דבר שהוכיח את הפוטנציאל העצום שיש בעיר הזאת, וגרם לכולם לחשוב שהנה האימפריה חוזרת.

אבל אחרי ארבע עונות, שפרט לאחת מהן שנחשבה למוצלחת (2002-2003 - מקום רביעי עם גילי לנדאו), נתניה שוב ירדה ליגה ב-2004. הפעם השהות הייתה קצרה מאוד ואחרי שנה אחת בלבד הצליח ראובן עטר להעלות את הקבוצה מעיר היהלומים בחזרה לליגת העל. מאז, פרט לתקופה קצרה עם אלי גוטמן שבנתניה מנסים לשכוח אותה, עטר מאמן את הקבוצה. בנתניה עברו בעשור האחרון, הרבה שחקנים שכאוהד הייתי רגיל לראות רק בטלוויזיה. שחקנים כמו איציק זוהר, נועם שוהם, אמיר שלח, גיא צרפתי, וכמובן ראובן עטר, וכל הזמן קיננה בי התחושה שעוד רגע זה הולך לבוא, אנחנו חוזרים ובגדול.

בסופו של דבר הגיע בתחילת העונה שעברה איש עסקים גרמני העונה לשם דניאל יאמר, אשר עשה את הונו בזכות נישואים לבתם של זוג תעשיינים ממוסקבה, בעלי שם עולמי בענף הטיטניום, וקנה את הקבוצה. יאמר פיזר כסף לכל עבר, ובנה קבוצה חזקה בסטנדרטים הישראלים.
עכשיו כבר היה ברור לכולנו, זה חוזר, הרגע לו חיכינו, מועדון הכדורגל מכבי נתניה חוזר לצמרת הליגה הישראלית. מה יהיה עכשיו, חשבנו לעצמנו, משחקי עונה בבלומפילד ובטדי, גביע אופ"א. אין דבר  שעומד כרגע בינינו ובין החלום הרטוב לו ייחלנו כל השנים הללו, חשבנו לעצמנו.

והנה עברה לה שנה וחצי, וכן, סיימנו כסגני האלופה, והשתתפנו בגביע אופ"א וגם השנה אנחנו בצמרת, אבל משהו מרגיש חסר, משהו שנקרא כדורגל. הדעה הרווחת בקרב הוגי הדעות בעולם הכדורגל המקומי היא שעד לפני 6-7 שנים היה פה כדורגל. אלא שמשהו קרה פתאום. משחקי הכדורגל בליגת העל הפכו לבלתי ראויים לצפייה, הרמה נמוכה להחריד, אין מחזור שאין בו לפחות שתי תוצאות 0:0. ונתניה, לצערי הרב, היא חלק בלתי נפרד מהעניין. אין כדורגל בנתניה, אין כדורגל בכלל בישראל. היום, לבוא ולשבת ב"קופסא" זה פשוט בזבוז של זמן ותסכול אחד גדול. לא מהקבוצה, מהרמה.

 
עטר. העלה את הקבוצה מעיר היהלומים לליגת העל
תצלום: אליאב אוזן/האתר הרשמי של מכבי נתניה

לא ברור מה גרם לתופעה באופן כללי. אי אפשר לומר חד משמעית כי הרכישה של בית"ר ירושלים על ידי ארקדי גאידמק גרמה למצב הקיים, שכן מכבי חיפה שלטה בליגת העל שליטה מוחלטת בין השנים 2001 ל-2006 (5 אליפויות ב-6 עונות) ועדיין רמת הכדורגל של שאר קבוצות הליגה הייתה סבירה ומעניינת (מכבי חיפה ומכבי ת"א בליגת אלופות, הפועל ת"א באופ"א). אבל השורה התחתונה היא שנתניה היא חלק מהמגמה הזו.

לכן אנחנו, אוהדי מכבי נתניה, נמצאים בסיטואציה מתסכלת. 24 שנים חיכינו לחזור לצמרת הכדורגל בארץ, לנשום אוויר פסגות. כל השנים רצינו להידבק לקבוצות העילית, לחיפה, לבית"ר ירושלים, ולתל אביביות. בשנתיים האחרונות סוף סוף הצלחנו במשימה הזו. אבל מה עם הכדורגל? האם זה המחיר שהיינו צריכים לשלם כדי לחזור לצמרת? לוותר על הנאה ממשחק הכדורגל?

זה מאוד מעציב אותנו שנאלצנו לחיות הרחק מאור הזרקורים כל כך הרבה שנים, והיום, כשאנחנו בקדמת הבמה, אנחנו מגלים שהזרקורים הם בעצם שני פנסים עם בטריות אצבע. הרי ברור לכולנו, שברגע שיאמר ייעלם חזרה לגרמניה, ומכבי נתניה תחזור להיות מבוססת כלכלית על עיריית נתניה ושלט חסות ענק של חברת "דלק", פתאום הכדורגל יחזור למגרשים בארץ, אולי אפילו לנתניה, ואנחנו כמובן נדשדש בתחתית, ונתגעגע לימים שעברנו את סכנין בטבלה כי הם עשו 0:0 ואנחנו 1:1. אז מה עדיף, קבוצה בצמרת אבל בלי כדורגל או קבוצה בתחתית עם כדורגל?
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©