הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סימפטיה מזויפת
 
דימונה בשבילנו היא הכור הגרעיני ויוסי בניון, ובעיקר תחנה להתאווררות קלה בדרך לאילת. רק הפיגוע המפתיע שהתרחש שם הביא אותה למרכז החדשות, מקום שהיא לא קיימת בו
מאת ירון קלנר | 09.02.2008
 
כפי שהיטיבו לתאר זאת בחדשות בטלוויזיה בערב הפיגוע, השם דימונה אומר רק שני דברים לתושבי ישראל: כור גרעיני ויוסי בניון. במהלך כל אותן שעות מבלבלות הצליחו אמצעי התקשורת להימנע מהעלאת הסטריאוטיפים החבוטים על העיר ותושביה, ובכך הצליחו להטמיע את ההרגשה הנכונה, הטרור לא מבדיל בין תל אביבים בקניון לדרומים במרכז מסחרי. אבל יכול להיות שבמקום בו נכשלו נציגי הנגב בכנסת ובארגונים השונים במשך שנים של מאבק, הצליחו שני מחבלים, שהקנו לעיר כמה שעות של סימפטיה או לפחות מעט תשומת לב.

לאף אחד לא אכפת ממנה, מהאבטלה הגבוהה, מהניתוק הגיאוגרפי והחברתי. לעיר שמצויה במרחק של פחות משעתיים מתל אביב יש דימוי של איזשהו ישוב אוריינטלי שגמלים שותים בו מהבאר במרכז העיר, כמה מטרים מאותו מרכז מסחרי. קמ"ג זה בטח לא משהו לבנות עליו זהות, ובניון אמנם נולד בדימונה ומצהיר על אהבתו לעיר, אבל את פרסומו קנה לו בבאר שבע, בחיפה ובאירופה, העיר דימונה לא באמת זכתה להכרה.

סטריאוטיפים חבוטים על העיר ותושביה
השידור מערוץ 10

בעבור הרוב, דימונה היא בסך הכול המקום הזה שעוצרים בו להפסקת שירותים בדרך לאילת, אולי לאכול משהו באחת המזללות המקומיות, להתחכך קצת בילידים ולהאזין למוזיקה מזרחית אותנטית. בכניסה לדימונה יש היום קניון גדול, אולי הוא כרטיס כניסה לציוויליזציה, הרי יש שם סניף של "ארומה".

בספרו "הקשר המרוקני", חשף שמואל שגב, את השקרים ועיוותי המידע מצד ישראל הרשמית בכל הנוגע להצגת יהודי מרוקו כעניים ומסכנים בפני ארגונים שונים, על מנת שיתרמו כסף ויעלו את הפרימיטיבים ארצה. קשה לומר אם רמת חייהם אכן עלתה כתוצאה מהתרומות או לא, אבל התפיסה נשארה בעינה, הם עדיין העניים והמסכנים, ונקודת המבט של החברה עדיין מתנשאת.

לפני כמה שבועות שודרה בערוץ 2 כתבה על יוסי בניון ובני כיתתו מבית הספר היסודי. בכתבה היה ניסיון מבורך לעקוף את הסטיגמה ולהראות את המציאות כפי שהיא. דימונה היא לא עוד מקום של עוני, מצוקה וחוסר תרבות, דימונה היא עיר ככל הערים, יש בה אנשים מכל הסוגים, ולא כולם מסכנים כפי שנדמה בפעמים הנדירות בה העיר זוכה להתייחסות תקשורתית.

אין להם תקווה

על התחושות הקשות שגורם היחס הבעייתי לעיר ניתן ללמוד מפי מורתם לשעבר, שאמרה בבירור שהתקשורת אשמה בדימוי השלילי של דימונה, בכך שהיא מסקרת רק את המסכנות. אז נכון, אחוז האבטלה בדימונה הוא מהגבוהים בארץ, אבל להפוך את הנתון הסטטיסטי הזה למייצג זה פשוט לא נכון. מי יודע למה גרם אופן הסיקור החד מימדי הזה, אולי תושבי דימונה באמת התחילו להאמין שאין להם תקווה.

זה קצת עצוב שהעיר הזאת, על שלל בעיותיה היום יומיות, הפכה למרכז ההתעניינות רק בעקבות סיבה קיצונית שכזו. לאחר תקופה ארוכה בה זכינו שלא לראות את המראות הקשים הללו, ואחרי שהאמירות הסרקסטיות בדבר הרוטינה של הסיקור התקשורתי של פיגועים נשכחו מעט, לא היה שום מקום לציניות באותו בוקר.

למרות שבוודאי היו מוותרים על הכבוד נוכח הנסיבות, זכו הדימונאים לאמפטיה, להזדהות ולהשתתפות בצער. זה חלק מאותו מיתוס של "לעד נצעד על חרבנו", חלק מהנרטיב הציוני הלוחם. עכשיו גם דימונה במעגל הדמים, כך בישרו הכתבים והפרשנים, אולי סוף סוף היא תתקבל לחיק החברה הישראלית.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©