הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מלתעות
 
יואב רימון, חולה גלישה, טס להוואי וגילה שהמקומיים שומרים בקנאות על החופים הכי טובים לעצמם. מי שמסיג גבול - חוטף. וכך הוא הבין שבניגוד לעמים הקשורים לאדמה, שם החיבור הוא לאוקיאנוס ולגלים
מאת יואב רימון | 15.03.2008
 

העננים מפנים את דרכם לקרני השמש, והטפטוף מפסיק בבת אחת, כמו שרק אקלים טרופי יודע לעשות. רבע שעה של גשם אקראי באזור החוף הצפוני של האי אוהאו, השני בגודלו והמרכזי שבאיי הוואי, השאיר מספר קטן של גולשים בתוך המים, ומספר קטן עוד יותר של צופים.

"הגאות הגבוהה כבר ירדה לגמרי, מעכשיו אלו הן שאריות הגלים עד לגאות הבאה מחר בבוקר", מסביר ריאן פראט, גולש אמריקאי חובבן ממדינת וושינגטון, שעובד בחברת ביטוח בהונולולו. "מחר גובה הגלים באזור יהיה בין עשרה לארבעה־עשר רגל, והמקומיים יגלשו בחוף קאנאיו. אני לא מציע לך להגיע לשם עם גלשן. אני, בכל מקרה, בטח שלא אחזור לשם".

הקשיחות שמפגינים מקומיים, בהרבה מקומות בעולם, כלפי המים הטריטוריאליים שלהם מוכרת לגולשים, במיוחד לאלו מביניהם שטיילו בעולם. בין אם בקוסטה-ריקה, מקסיקו, אוסטרליה או דרום אפריקה, גולשים מקומיים תמיד יתנו לכם להרגיש שאתם במקום הלא נכון. אבל רק בהוואי ישנם חופים שהם בגדר סכנה אמיתית לציבור. חלקות חוף קטנות, נסתרות וסגורות בשערים, ששמורות באופן קנאי על ידי תושבי המקום. אם הגעתם לשם, אתם מסיגי גבול. אם הגעתם עם גלשן, אתם בצרות.

"לא חשבנו שבאמת יבעטו אותנו החוצה". חוף קאהלו באי אוהאו
תצלום: יואב רימון


פראט לא מוכן לספר מה קרה בדיוק בחוף קאנאיו. "לפני חודשיים הגעתי לשם עם עוד שני חברים, בחוף לא היו אנשים. ראינו כמה גולשים במים, ושהגלים די גבוהים והתחלנו לגלוש, אמנם שמענו סיפורים על העוינות של המקומיים, אבל לא חשבנו שבאמת יבעטו אותנו החוצה". טון הדיבור שלו מסגיר את העובדה שהביטוי הזה הפך למוחשי "היו שם כמה מכות קטנות בשביל שנבין שהם רציניים, אבל זה היה בתוך המים ורוב הזמן הגלים הפריעו. אז פשוט סתמנו את הפה וגלשנו חזרה לחוף" מודה פראט. "גם ככה היו שם סלעים נמוכים וזה יכול היה להיות מסוכן". בניסיון להגן על האגו שלו הוא מוסיף שבכל מקרה הם לא הכירו את המים אז זה היה טוב שלא המשיכו". אכן, סלעים מסוכנים יש שם בהוואי.

הנסיעה לאורך החוף המזרחי של האי "אוהאו" היא מהיפות שיש. בדרך חולפים על פני חוף וואיקיקי העמוס תיירים יפנים, כשמהצד מציצים להם מפרצים קטנים רוויי דקלים. חוף קאהלו הוא היעד המרכזי. פקיד הקבלה המקועקע בבניין הסביר שבקאהלו יש רק מקומיים ולכן עדיף לא להיכנס למים. 45 דקות של נסיעה נדרשו עד שבצד הדרך הופיע השלט "קאהלו" שלידו כמות מחשידה של מכוניות שכורות. לאחר הליכה של חמש דקות על שביל צר ובוצי, מתגלה מפרץ קטן עם המון תיירים על החוף, וגולשים מכל הצבעים בתוך המים. מה שבטוח זה לא חוף סודי ועוין של מקומיים כפי שתיאר פקיד הקבלה.

בבוטקה מאולתרת לתיקון גלשנים נמצא בחור מקומי, גם הוא מקועקע באופן שמזכיר סרטי כלא אלימים. לשאלה אם זה חוף קאהלו הוא עונה תוך כדי שיוף גלשן. אם יש מישהו שיידע על חוף סודי, זה בטח הוא. "כן, יש פה", הוא משיב בחיוך, ספק מופתע, ספק מזלזל. "צריך ללכת לקצה הצפוני של המפרץ, לעבור אותו וללכת בערך רבע שעה" הוא מסביר. "יש הרבה סלעים בדרך וגל חזק שמתנפץ עליהם. אחרי הסלעים יש מסלול במרחק חמש דקות הליכה, ואז מפרץ קטן. שם יש רק גולשים הוואיים". לא עוברות שתי שניות והוא מגלה פתאום דאגה אבהית: "אם מגיעים בלי גלשן ולא נכנסים למים, אז הם לא עושים כלום. הבעיה היא להגיע לשם, שיהיה בהצלחה".

גל מתנפץ

אחרי שתי דקות הליכה
, ניתן היה להבחין שהסלעים שהוא דיבר עליהם הרבה יותר גדולים ממה שתיאר, ושהגל שמתנפץ עליהם זה בעצם גלים, שלא היו בדיוק מסבירי פנים. "אני מבין שהדרך לשם לא נראתה כיפית במיוחד", גיחך מתקן הגלשנים. אך לאחר שהשתכנע שמדובר בכתבה של סטודנט תמים ממדינה זרה, הסכים לספר על הדרך הנורמלית להגיע לשם. "ישראל? וואו. אז ככה, יש שביל פרטי שיורד מהכביש חמש דקות נסיעה מכאן. אפשר לרדת עם האוטו, אבל כשתגיע לשער ברזל, עדיף שתישאר בחוץ, וסביר להניח שהוא נעול".

בכניסה לשביל ישנם שלטי "אין כניסה" ו"שטח פרטי – לא להיכנס". שער הברזל המדובר נראה כמו שריד של המתקפה על פרל-הרבור. הוא דווקא היה פתוח, ושני גולשים שנראים כבני עשרים יוצאים בדיוק מהשער, תוך התעלמות מחשידה. בכניסה לחוף רובצת חבורת גולשים ששותה בירה ושוכבת בצד המרוחק מהמים. אחד מהם, גולש רזה עם שיער ארוך עד אמצע הגב, קם ונעמד בפוזת הפחדה מאולצת. חבר שלו מרגיע אותו ואומר לו שיחזור לשבת. הם מקבלים את ההתנצלות, ובולעים שקר כלשהו על התבלבלות עם המפה, ולא מעלים על הדעת שמישהו לבן יגיע לשם בכוונה, ולא כי טעה בדרך.

בחזרה, פקיד הקבלה המקועקע התפלא לשמוע על האומץ שלי בחוף ההוא ליד קאהלו, וסיפר שלחבורת גולשים מקליפורניה שהגיעה לשם לפני חודשיים, שברו את הגלשנים ברגע שירדו לחוף. לא בדיוק אזהרה מראש, אבל שיהיה. הוא מספר שהאי הפופולרי ביותר בהוואי בקרב צעירים הוא מאווי. פעם בשלוש שנים מגיע אל האי גל שמכונה "מלתעות" בגלל שהוא נסגר בעוצמה של מלתעות כריש, ושהדרך היחידה להגיע לחוף הזה היא על ידי סירה או אופנוע ים. כל הדרכים לחוף חסומות, וישנה טענה כי מקומיים השחיתו את הדרך והניחו בה מוקשים קטנים כדי למנוע כניסה של זרים. אומנם זו לא בדיוק מסורת שרשראות הפרחים של הוואי, אבל מכיוון שהפעם האחרונה ש"המלתעות" הגיע לאי הייתה ב- 2005 זו הייתה הזדמנות שאסור להחמיץ.

אם הגעתם עם גלשן, אתם בצרות . דרך פרטית חסומה באי מאווי
תצלום: יואב רימון


יום שישי, אחרי טיסה של חצי שעה ושקית בוטנים, נוחת המטוס במאווי והשמש בוהקת כמעט כמו השברולט הלבנה מחברת ההשכרה. מוסיקת פאנק-רוק מתנגנת ברדיו, תוך כדי נסיעה על דרך מפורסמת באורך 36 מייל, שבגלל היותה צרה מסתכמת בלפחות שלוש שעות נסיעה. לפי המפה, "מלתעות" אמור להיות איפשהו בין מפרץ אוואה למפרץ פילאלה.
מחוץ למקום שנקרא "מפלי התאומים", נשען על מכוניתו אמריקאי חביב שנראה כמו מוצ'ילר בטיול אחרי צבא. "מלתעות? כן, זה איפשהו באזור, אבל האוקיאנוס נמצא שני מיילים מפה, ואפשר להגיע לגל הזה רק עם סירה מחוף אחר". הוא מציע להמשיך ולנסוע כדי להיכנס לשביל הראשון שמוביל לכיוון הים. אחרי כמה מאות מטרים מבצבץ שביל קטן שבכניסה אליו הופיעו שני שלטים שרמזו על כך שאף אחד לא ממש רצוי שם.

אפשר היה לראות שזו דרך פרטית של מישהו ממש עשיר. נו טוב, עדיף על דרך פרטית של מישהו ממש עני. אחרי מאה מטרים מגיעים למתחם קטן של כמה בתים, כשלצידו שער נעול שלא ניתן להתעלם מהשלט גדול שהיה עליו "אילו זכויות ילידים?" כלומר, אין לילידים זכויות על האי שלהם. כמה נוגע ללב, אבל העובדה שאפשר היה לראות את הים מבעד לשער, ושאולי "מלתעות" נמצא בטווח ראייה כלשהו האפילה על הנושא. נביחות אדירות של כלב שאינו נראה לעין הרעידו את שמשות השברולט. עוד רגע ייצא בעל הבית, אז כנראה ש"מלתעות" ייאלץ לחכות בינתיים.

לשפוך את הלב

לאחר נסיעה של כמה דקות מופיע עוד שביל פרטי, וממנו מגיע ג'יפ ממול. מתוך הג'יפ מחייכת משפחה אמריקאית חיוך מוגזם. "אין מה לראות שם, הדרך חסומה באבנים גדולות ויש שם כמה בתים פרטיים. בכל מקרה צריך להמשיך עד לאבנים בשביל להסתובב", מסבירה אם המשפחה בנחמדות יתר. בדרך למטה, ממש ליד האבנים הללו יושב בחור מבוגר בתוך טנדר ומנמנם קלות. "כן בן אדם, מה קורה?" ענה המנמנם. אם יש מישהו שיודע איפה "מלתעות", זה בטח הוא. "אההה... מלתעות, אי אפשר להגיע לשם. רק גולשי קמיקזה". ההיגיון הבריא אומר שגולשי קמיקזה זה כמו טייסי קמיקזה, רק עם גלשנים במקום מטוסים. אפשר היה לראות בעיניים שלו הרבה חוכמת חיים כיאה לאדם שעבר הרבה בחייו. למרות שהוא סירב לספר בן כמה הוא, רוברט פאהנה, נראה כבן שישים. צאצא מובהק לשושלת של תושבי האי, החל לשפוך את הלב.

"הילידים בהוואי קיבלו את האדם הלבן בידיים פתוחות. אנחנו בין המקומות היחידים בעולם בו המקומיים הסכימו שייכבשו אותם. אבל מאז ומתמיד אצלנו יש מסורת גלישה שאנחנו מתפארים בה, והכול התחיל כאן", הוא מספר בגאווה מהולה בעצב. הוא לא מתבייש לגלות את רגשי הנחיתות שמרגישים המקומיים כלפי שאר התושבים. "מדינת הוואי מביאה מיליוני תיירים לארה"ב, היא מכניסה המון כסף למדינה וגם מהווה יעד אסטרטגי צבאי", קובע פאהנה בפטריוטיות גאה. "כיום, הוואי נשלטת על ידי אמריקאים לבנים ויפנים. גם הגלים הכי טובים כבר פתוחים לחובבנים ולטורנירים בינלאומיים. נשארו כמה חופים עם מסורת גלישה הוואית שהכניסה אליהם חסומה, והחבר'ה הצעירים התחנכו כך שאסור לאף אחד לגלוש שם. לפעמים יש אלימות, אבל תראה לי עם שכבשו אותו מבלי שהתנגד בצורה אלימה. אין מקום כזה בעולם".

בדרך חזרה הרדיו מנגן רק שירי פולק הוואיים. מעין ערבוב של רגאיי וכלי הקשה פולינזיים. יש משהו מאוד מיוחד בנינוחות ההוואיית ובקבלת הפנים שלהם, אבל מי שמגיע למדינת האיים הקטנה הזו, ורואה את הגלים הענקיים שנלקחו מהם לטובת טורנירי גלישה גדולים, לצד צפיפות אינסופית של תיירים עם מצלמות על החוף, יכול להבין את העוינות המופגנת כלפי תושבי החוץ. רוב העמים בעלי המסורת מחוברים לאדמה שלהם, אבל בהוואי החיבור הוא לאוקיאנוס ולגלים.

אומרים שגל אחד טוב שגולש תופס, מלווה אותו אחר כך לכל החיים. תיקחו מהם את הגלים, ולקחתם מהם את החיים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©