הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בואי נימלט
 
גיל מטוס מזועזע מהחופשות בנוסח עדות-הכול-כלול, וממליץ לברוח לסיני כדי להשתחרר מהעבדות למרחב ולזמן
מאת גיל מטוס | 12.04.2008
 
כשנעשה מסוכן לנסוע לגן עדן, צריך לחפש אלטרנטיבה, ולא פשוט למצוא כזו. אחרי הכול תנסו להתחרות בזה – לא צריך לטוס, לא צריך הרבה כסף, לא צריך לתכנן יותר מדי, ואין תחליף לרוגע ולשלווה שמקבלים בתמורה. זו הייתה הפנטזיה שלי. במשך שנתיים בהן שהיתי בכלא החופשי ביותר - ארה"ב, הצהרתי בלב שלם שהמקום שאני הכי מתגעגע אליו בארץ הוא סיני. שהיא שלנו, אבל לא בדיוק שלנו.

אם היא הייתה שלנו היא הייתה נראית כמו אילת, שזה ממש רע, הרי את עיר הרשע והתועבה, אילת, אפשר לשרוף ולהשאיר רק שני מעברי גבול ותחנת אוטובוס. אבל סיני היא גם שלנו, בגלל שהיא כאילו נוצרה בשביל לאזן אותנו, להחזיר אותנו לתלם, להזכיר לנו שיש חיים בקצב אחר. שכדאי מדי פעם להוריד הילוך, לעצור את הזמן ולקבל בהבנה ובחיוך את העובדה שהמנה שהזמנו הגיעה באיחור, ולא בדיוק כפי שנוסחה בחוזה המשפטי - התפריט.

כי עוד מעט עוזבים את הארמון והכרכרה תהפוך לדלעת. סיני
תצלום: גיל מטוס

במשך זמן רב העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים טסים לחופשות קצרות באירופה למשל? סוף שבוע ברומא, חבילה בפריז או הכי גרוע: נופש "הכול כלול" באיזה קלאב בתורכיה. כשחושבים על זה, ישנו אבסורד בדרך שבה אנחנו תופסים את המושג חופשה, שבאופן לא מפתיע מתיישבת עם התפיסה הקפיטליסטית שמזמזמים לנו לתוך התת-מודע. תעבדו קשה גבירותיי ורבותי כדי שתוכלו לטוס לסוף שבוע אחד בשנה, בו תשקיעו את מיטב כספכם באשליה מדומה של אושר. תחיו כמו מלכים ותתפנקו אבל תנצלו את זה טוב, כי עכשיו העובד הניגרי מנקה לכם את החרא, אבל בעוד שלושה ימים במקרה הטוב, אתם תחזרו למקום בו אתם מנקים את החרא שלכם ושל אחרים. תאכלו כמה שיותר, תנצלו כל מתקן אפשרי ותדחסו כמה שיותר אירועים בכמה שפחות זמן, כי עוד מעט עוזבים את הארמון והכרכרה תהפוך לדלעת.

אם כך, מדוע אנשים כובלים את עצמם לקלאבים של "הכלול במחיר, אין לך שום סיבה לצאת החוצה"? מדוע הערכים החשובים בחופשה הם טיב המלון, החדרים, האוכל, השירות והיחס, ולא החופשה עצמה? כנראה שרוב האנשים לא מצליחים לעשות את הניתוק הזה בגלל שהם הופכים את החופשה לדבר שהכי קרוב למה שיש להם במקום ממנו הם באים – וודאות וביטחון.

המטוס ממריא בשעה 9:00, טיסה של חמש שעות. בשדה התעופה תחכה מונית שתאסוף אתכם לחדר המלון, שכבר ראינו בדיוק איך הוא נראה באינטרנט. בכלל, בדקנו וחקרנו את כל המתחם. אנחנו יודעים בדיוק מה הן המסעדות הכי טובות, באיזה שעה הן פתוחות, לאילו קניונים כדאי ללכת. והכי חשוב, מאיפה אפשר לשלוח מייל או לבדוק אם מישהו שלח נדנוד בפייסבוק. שום דבר ספונטני לא קיים בחופשה מהסוג הזה. להיפך, אם המציאות תתגלה כשונה במקצת מהאידיאה שהוצגה או הובטחה באינטרנט, נרגיש מרומים ונתבע פיצויים על כך שלא קיבלנו את הדבר האמיתי.

אפשר לבחון את עניין החופשות גם דרך מימד הזמן והמרחב. אנו, אנשי העולם הראשון, יכולים לנוע במרחב בחופשיות. לרוב, אין לנו מגבלות לנסוע ממקום למקום ואם צריך - גם לטוס. אנחנו יכולים לנוע במרחב הקיברנטי, להחליף עולמות ללא הרף ולדלג בין קישורים. אנחנו נמצאים בכל מקום, שואפים להיות בכל מקום ולהספיק כמה שיותר. אך ככל שמימד המרחב מתרחב עבורנו, כך מצטמצם לו מימד הזמן, אנחנו תמיד במרוץ אחרי משהו ותמיד יש לנו מה לעשות. או בקיצור – אף פעם אין לנו זמן.

הדבר הראוי והמשחרר ביותר לעשות הוא לחשוב. סיני
תצלום: גיל מטוס

אצל אנשי העולם השלישי המימדים מתהפכים, הם כלואים בתוך מרחב. אין להם את יכולת הניידות שלנו, והם מקובעים לשטח שלרוב מישהו כפה עליהם.  מצד שני, יש להם את כל הזמן שבעולם. וכך נראה שבמקום לשחרר, רוב החופשות בעידן הפוסט-מודרני כולאות את האנשים עוד יותר למימד הזמן, כיוון שלרוב חופשה טובה תימדד לפי ניצולה המרבי. אך כדי שחופשה תהייה אפקטיבית, ותצליח לשרת את מטרתה האמיתית, עליה לשחרר אותנו מכבליו של הזמן עד כמה שניתן.

לפי הבחנה זו, הרי שהיזרקות על חוף בודד בצפון הארץ וכיבוי מכשירי האיתור לסוגיהם, אפקטיביים יותר מכל מרדף אחר מוזיאונים, השכמה לארוחת הבוקר שכלולה במחיר וחבל לפספס או בדיקה של מה כלול בחבילה. התנתקות ממימד הזמן ניתן לעשות באופן תיאורטי כמעט בכל מקום, אך ישנו מקום אחד שם הניתוק נעשה בצורה אבסולוטית - חצי האי סיני. מהרגע שעוברים את הגבול ונכנסים לתוך סיני, מתרגלים לקצב אחר. בדרך כלל, לוקח יום אחד לעכל את השינוי הזה, אך לאחר מכן זה מרגיש כל כך טבעי, כאילו חיית כך כל הזמן. הרי את כלא הזמן האדם יצר בכך שהגדיל את השליטה במרחב, ואת האפשרות לנוע בו בצורה חופשית ומהירה, ולכן שחרור מהכלא הזה הוא חזרה לטבעיות.

כשמגיעים לסיני, אין מה לעשות ובכל זאת יש כל כך הרבה. לא צריך לרדוף אחרי כלום ולהרגיש מעין תחושת החמצה או חוסר מיצוי, גם לא לדחוס כמה שיותר אירועים לכמה שפחות זמן, כיוון שאין שום דבר שצריך להספיק. מה שכן, אפשר  לסיים לקרוא את הספר שקנית במבצע האחרון לפני כמה חודשים כדי לקשט את המדף, לשמוע מוסיקה טובה באופן שאפשר להתרכז בה, ולא בפקק היומי או כפסקול לחיים המהירים. והכי חשוב הוא הדבר שבכל מקום מנסים להרחיק מאיתנו ולדכא אותו, הדבר שרוב החופשות והנופשונים המלאכותיים לא רוצים שנעשה – לחשוב! כשיש לך את כל הזמן שבעולם, הדבר הראוי והמשחרר ביותר לעשות הוא פשוט לחשוב, אחרת זו לא באמת חופשה.

אז בואי נימלט מן האספלט ומן הערים המקומטות, בואי נימלט אל הלגונות השקטות, בואי לסיני – לסיני!

טורים נוספים בפרויקט חמש דקות מנתב"ג

ויה דלורוזה
על גג העולם

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. סיני... הלוואי....
מישהי... 19.04.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©