הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהלב בוכה
 
עדי שמש לא רצתה להאמין שהנורא מכל קרה. המתח היה עצום עד להודעה הרשמית שלא הותירה שבריר של תקווה, חברה הקרוב ארז עידן נהרג בהיתקלות בכפר עין יברוד
מאת עדי שמש | 06.05.2008
 
רצה להיות מ"מ. ארז עידן ז''ל
תצלום: מתוך האתר לזכרו
בסוף אוקטובר 2003 התקשרה אלי מורן, חברה טובה ושכנה לשעבר. היא הכירה אותי כמו את כף ידה, בעבר היינו מאוד קרובות. תקופת הצבא הרחיקה בינינו, ואפילו היה לה חלק בעובדה שעברתי דירה.

"עדי, מה המצב?" היא פתחה את השיחה. היא אף פעם לא קוראת לי "עדי". הרשמיות נשמעה חשודה. עניתי שהכול רגיל, ובלי לשים לב התחלתי לגלוש לסיפורים של השלמת פערים. היא מיד קטעה אותי: "עדי, רגע... תגידי, מה עם ארז?" לא הבנתי למה היא שואלת. החבר שלה וארז שירתו יחד בקורס מ"כים. אבל החבר שלה יצא מהצבא, וארז המשיך. הוא היה לוחם ב"דוכיפת" וחיכה למחזור הבא של קורס הקצינים כדי להיות מ"מ. הוא היה אחד החיילים המצטיינים וגם אחד החברים הכי טובים שלי.

"אצל ארז הכול רגיל. דיברתי איתו בשבוע שעבר כי הוא בבסיס ואני לא יכולה ליצור איתו קשר", אמרתי. "הוא מתקשר אלי בדרך כלל בסופי שבוע". מורן פלטה אנחה. "למה את שואלת?" שאלתי אותה, מצטרפת להנחיות המדומות שלה לכיוון השיחה.

"צור נשאר בקשר טוב עם הסמ"ח שלהם". היא אמרה, מצפה שאני אבין מכך משהו.
"אוקיי, ו..?" הגבתי, עדיין לא מבינה לאן היא מובילה את השיחה. "ו... הוא דיבר איתו היום, והסמ"ח אמר לו שהייתה היתקלות. בעין יברוד  ליד עופרה". נכנסתי להלם והתחלתי להריץ שיחות אחרונות, ומה כבר יכול לקרות, ואיך זה לא באמת קורה. "לא, את בטוחה? לא אומרים כזה דבר סתם מורן! את תראי, אני אתקשר אליו והוא יענה לי!" היא שתקה, אמרתי שאחזור אליה וניתקנו.

הגעתי למספר של ארז בזיכרון של הסלולארי, מחייג. אני מחכה שיענה והוא לא עונה, השיחה מועברת ישר לתא הקולי. התחלתי להיחנק. הרגשתי איך משהו עוצר לי את הזרימה התקינה של האוויר, ופתאום נהיה לי חם. רצתי בפאניקה להורי, אמרתי להם את מה שמורן אמרה לי. אמא שלי התחילה לבכות. ההורים של ארז והורי היו חברים טובים. אביו של ארז הכיר את אבי בצבא ומאז הם חברים. זה היה בלתי נתפס שמשהו קרה לארז. אמא שלי צלצלה לזוג שכנים שהיו גם הם בחבורה.

"משה, תסתכל רגע על הבית של העידנים, אתה שומע משהו?"

"לא, אני אמור לשמוע?"

"כן, ארז".

"מה, קרה לו משהו? הוא נפצע?"

"יותר גרוע,"

"אני אצא לעשות סיבוב בשכונה".

הורי חיכו על יד הטלפון. הרי אי אפשר להתקשר ישירות למשפחה ולראות מה קורה איתם. הבית היה שומם. כולנו מחכים לאות. החום עדיין עטף אותי והרגשתי חולשה. פניתי לכיוון המקרר כדי לשתות משהו קר כשהטלפון צלצל. על הקו היה משה. "עשיתי סיבוב בשכונה, הכול רגוע". אמא שלי התחילה להירגע, אבל אני עדיין הרגשתי עם זה רע. משהו אמר לי שהבלגאן הגדול עוד לפנינו. לאחר חצי שעה הטלפון שוב צלצל. פעם שנייה שמשה על הקו: "בואו, הגיעה משלחת של קצינים ורופא".

ארז היה אחד החברים הטובים שלי. הוא היה בחור כל כך יפה עד שלא הייתה בחורה שלא נפלה לרגליו. בילדות, גם אני חשבתי עליו בכיוון הזה, אך הפכנו לידידים. בתום ההלוויה כולם הגיעו לניחום אבלים. זה היה יום קודר והייתי חייבת להגיע במדים, למרות שקיבלתי חופש מהבסיס. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. כשנכנסתי אליו הביתה אמא שלו חיבקה אותי חזק, בכתה ולחשה לי: "אמא שלך ואני קיווינו כל הזמן הזה שיקרה ביניכם משהו".

מוקדש לזכרו של סמ"ר ארז עידן ז"ל, שנפל ב 19/10/2003 בכפר עין יברוד לאחר היתקלות עם מחבלים
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. יהי זיכרו ברוך.
Roni 07.05.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©