הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בין הקיטש לשמאלץ
 
אובססיית הסיכומים, הלקטים והדירוגים של חגיגות שנות ה-60 למדינה לא פסחה על עולם המוסיקה וגם לא על אירית אוליצקי, שערכה מצעד לביצועי האוסף "עבודה עברית 2"
מאת אירית אוליצקי | 07.05.2008
 

מירי מסיקה טובחת בו. ברי סחרוף
 
המדינה שלנו בת שישים. כמו כל הצעירים בנפשם, בני גילה, גם היא נמצאת בעיצומו של התקף נוסטלגיה. אחד הסימפטומים להתקף זה הוא הניסיון הפתאטי לפעמים למצוא את "הרגעים הגדולים" שנחקקו בזיכרוננו ויש אומרים, הביאו אותנו לכאן. היום, בתור מומחי נוסטלגיה, לפעמים בעל כורחנו, אנחנו כבר יודעים שאף זיכרון לא יהיה מושלם אם אין בו לפחות קצת מוסיקה. ואכן, חלק גדול מהמאמצים הלאומיים לגיבוש אופי ואופן חגיגות העצמאות השנה, הוקדש לחיפוש בלתי נלאה אחר אותו אוסף שירים נכסף שהוגדר אינספור פעמים כ"פסקול של המדינה". ואני אומרת: בצדק. אם כבר החלטנו סופית שאנו חיים בסרט, אז לפחות נכבד אותו בפסקול מוצלח.

וכך, חמושה בידע יחסית סביר במוסיקה ישראלית, על תקופותיה הרבות וסגנונותיה השונים, וכמובן מלאת ציפיות, ניגשתי לסט המהודר של ארבעת הדיסקים של האוסף "עבודה עברית 2".

למעשה מדובר במעין פרויקט המשך ל"עבודה עברית" משנת 1998. אז חיפשו את פסקול היובל של המדינה. היום, רק עשר שנים אחרי וכבר צריך אחד חדש. אז מה יש למוסיקאי ישראל המוכשרים להציע לנו הפעם? לא יותר מדי למרבה הצער. את מספר הביצועים הטובים באמת אני יכולה לספור על שתי ידי. עובדה מאכזבת בפני עצמה, מאחר ומדובר בשישים שירים. מצד שני, גם מספר הביצועים הממש בלתי נסלחים לא כל כך גדול. ומה נשאר? כשניים וחצי דיסקים של קאברים סתמיים ונשכחים שיטחנו עד תום בפלייליסטים ברדיו ואז ייעלמו כליל.

כדי לעשות קצת סדר, החלטתי גם אני לחלק פרסים וציונים משלי. נתחיל בגרוע ביותר. את התואר המפוקפק הזה אני מעניקה לשניים: מירי מסיקה ופיטר רוט. מה שמגיע למי שהרסו שני להיטי רוק בלתי מעורערים. מסיקה טבחה ב"ככה זה" המצוין והפכה אותו לסוג של עינוי. ואילו רוט לקח את אחד השירים החזקים ביותר של שנות התשעים - "מישהו שומע אותי", במקור של "איפה הילד", והפך אותו לאחד הקטעים המשעממים והצורמים יותר שנשמעו בזמן האחרון. בכלל, האוסף כולו מלא בניסיונות לא מוצלחים בעליל של יוצרים צעירים להפיח חיים חדשים בקלאסיקות. כך למשל, עמיר רוסיאנו (ג'נגו) הוציא את כל הכיף מ"איזה בוקר של כיף" של תיסלם.

מגמה לא ברורה נוספת המאפיינת את האוסף היא הכללת אמנים שאינם אתנו עוד. אמנם מדובר בזמרים משכמם ומעלה, אבל במחווה מסוג זה, כשהדגש הוא ללא ספק על חידוש הישן, יש להניח לקלאסיקות בשקט ולא לערבב אותן עם כל מיני וונאביז. עם זאת, דווקא ממגמה זו מגיע הביצוע המרגש ביותר באוסף - עפרה חזה ז"ל שרה את "לתת" של בועז שרעבי. לי אישית עלו דמעות כששמעתי אותו, ואני בטוחה שאף אחד לא יכול להישאר אדיש לקול הכל כך כן ומלטף שלה.

איפה טעינו

כמו בכל דבר אחר בחיים, גם כאן מומלץ בחום להשאיר את הטוב לסוף. כאמור, אין הרבה ביצועים מוצלחים בפרויקט. אך אלו שכן חדרו את חומותיו האימתניות של הקיטש והשמאלץ, הם אלו שהשאירו את הרושם הגדול ביותר, ולמרות הכל השאירו אצלי טעם טוב בפה. רשימת האמנים בקטגוריה זו דווקא לא צריכה להפתיע אף אחד. כבר אמרו זאת בעבר: זמר מוכשר ישיר גם את ספר הטלפונים בצורה מוצלחת. תודה לאל, בישראל עוד יש כמה זמרים שניתן לסמוך עליהם בכל עת שיצילו את המצב. אביתר בנאי מצליח להחיות את "ברוש" של אריאל זילבר ולשמר את הרעננות הכיפית של המקור.

גם אהוד בנאי עושה צדק ל"הגיטרה" ומזכיר לכולנו איך רוקנ'רול איכותי נשמע. בזירת הרוק בולטים לטובה "הזבובים" עם ביצועם השמח ל"למה לא אמרת" של אריק לביא, דני סנדרסון עם האינטרפטציה הקלילה שלו ל"שישי שבת" של "זקני צפת", אורן לוטנברג עם פרשנות גברית ל"בלדה לנאיבית" ורמי פורטיס ושלומי ברכה עם "אשליות" המיתולוגי של ניסים סרוסי. וכעת למיעוט החזק שהגיע לראש המצעד. במקום השלישי נמצאים שלושה אמנים שהחליטו להוציא אותנו מהבנאליות שהאוסף מנסה להחזיר אותנו אליה. הם מביאים שני ביצועים חזקים מאוד לשני שירים שלמרות שאינם מוכרים יחסית, לפחות לרוב האוכלוסייה, יש בהם את המרכיב הסודי הזה שחודר עמוק פנימה ונשאר: עברי לידר מבצע את "שדות אדומים" (מתוך המחזמר "מאמי") בצורה אמיתית ונוגעת כמו שרק הוא יכול.

לצדו נמצאים אביב גפן ובת חסותו אלכס שמבצעים את "איך לאהוב אותך", דואט מרגש וסוחף שבוצע במקור על ידי גלי עטרי ויזהר אשדות. לדעתי מדובר כאן בביצוע מוצלח מהמקורי. את המקום השני אני מעניקה לדני רובס בשיר "איפה טעינו". לדעתי, זהו שיר השישים. שיר מחאה שלא רק מתריס על הטעויות שלנו אלא גם שואל שאלות כמו לאן הולכים מכאן. השיר היפה ביותר באוסף מופיע כבר בדיסק הראשון. רמי קליינשטיין מחזיר את העוצמה הרגשית שלא ניתן להתעלם ממנה לשיר "כעס" של רוקפור. גם כאן, החידוש לדעתי מתעלה על המקור. זהו ביצוע שגם אוהבי הרוק המחוספסים וגם אנשי הפופ האווריריים יותר ייהנו ממנו.

בסופו של דבר, כשסיימתי להאזין לארבעת הדיסקים נותרתי עם מחשבה מעודדת אחת: במשך שישים שנה עשו פה לא מעט מוסיקה וזה עושה טוב בלב לראות שגם השירים הישנים לא נעלמו. יחד עם זאת, כמו בסוף כל מסע נוסטלגי, גם במקרה הזה כדאי לזכור שלפעמים עדיף לשמור את הזכרונות כמו שהם בבוידעם ומדי פעם להציץ ולהתרגש מחדש.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. תיקון
גזורי 28.05.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©