הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארץ זבת געגועים לעבר
 
מה יש במציאות הישראלית שהופך כל דבר לנוסטלגיה עוד טרם הפך לעבר? איך נוצר המצב בו בעצם התקשורת מכתיבה לנו את מצב הרוח של חיינו? ולמה נעים לנו לחשוב שפעם היה כאן טוב יותר? התשובות ברינגטון
מאת אירית אוליצקי | 09.05.2008
 
זיכרון סלקטיבי שמהלל את הניצחונות
 

עכשיו כשהמדינה סובלת מנגיף הנוסטלגיה, עלמות חן חוזרות לפזז במכנסי חאקי קצרצרים ובמועדונים מתנגנים להיטי להקת הנח"ל, הגיע הזמן לעשות חשבון נפש בלי להיתמם ובלי להתיפייף. בזמן שבני ישראל חורשים את שבילי הארץ, אנו מצטיידות בתרמיל ו- GPS ויוצאות למסע במנהרת הזמן בעקבות החזון האבוד שבזכותו קמה המדינה. מה יש בנוסטלגיה הישראלית? למה אנחנו כל כך מתרפקים על העבר? מה כה מקסים אותנו בתקופה ההיא, כשעוד לא היו מזגנים ובערים חנו גמלים ליד מכוניות סוסיתא, כשכובע הטמבל נחשב לשיק, והזוכה הגדול של מפעל הפיס קיבל מאה אלף לירות?

איפשהו במעבר בין להט החול מתחת לכפות הרגליים היחפות לבין נקישות העקבים על האספלט, איבדנו את התמימות והניצוץ בעיניים, שניתן לראות בתמונות החלוצים ורקדני ההורה החוגגים את קום המדינה. אז כולם עטו את מכנסי החאקי האגדיים, אך הם לא היו עטורים בסימנים מסחריים של מותגים קפיטליסטיים. כולם לבשו אותם לא מתוקף קודי האופנה, אלא כבגדי עבודה ששימשו אותם בבניית המדינה. המכנס שבעבר הסתיר טפח מגלה היום טפחיים.

נדמה כי במאמצים הרבים שהושקעו לציון 60 השנים מנסים להזכיר לנו כמה המציאות הישראלית השתנתה. אומנם, אנו עדיין שרים מאז את שירי המלחמה ושירי אהבת הארץ, אך בניגוד לאותן מדורות שבט וערבי שירה בציבור, אנו מתלכדים אל מול מסך הטלוויזיה ומדרגים אותם ב- SMS. כוכבים של רגע צועקים אותם בקולי קולות, ותחנות הרדיו שוחקות לנו את האוזן עם קאברים מיותרים. התרבות הפופולרית המערבית שלנו משתלטת על תחושת השליחות והפטריוטיות הישראלית של פעם, והופכת כל המנון לרינגטון.

תרבות הרייטינג והריאליטי מכתיבה את הזיכרון הקולקטיבי, ומאז הופעת הטלוויזיה מעצבת התקשורת את המציאות היומיומית של ישראל. לאט לאט גם גדלה המעורבות שלה בחיינו וההשפעה שלה עלינו. מחליטים בשבילנו לא רק את מה שנראה ומה נדע, אלא גם את מה שנזכור. לדוגמה: במיצג הווידיאו "כולנו יחד", שהוכן להקרנה בערב יום העצמאות בכל יישוב בארץ, מוצג זיכרון קולקטיבי סלקטיבי שמהלל את ניצחונותיה של המדינה, ומתעלם באלגנטיות מהפסדיה. מתברר שהמלחמה האחרונה של ישראל הייתה ב-1973 ומאז אנו מטפחים דורות של שלום.

יותר דבש, פחות עוקץ

בימים בהם כל מה ששומעים על פוליטיקאים אפוף עשן סמיך של שחיתויות והבטחות אישיות מתחת לשולחן, לא נותר אלא לשאול היכן המנהיגים הגדולים עליהם שמענו בשיעורי היסטוריה. איפה הם אותם חוזים ומייסדים, שחלמו על ערכים של ליכוד ואחווה, כבוד והקרבה. התקשורת שעמדה אז לצד מנהיגים אלו, ותמכה במה שביקשו להשיג, לבסוף הורידה אותם מגדולתם. לאחר מלחמת יום הכיפורים החלה התקשורת להתנכל למנהיגי המדינה ולבקר את פועלם. אך לא כאן טמון שורש הבעיה. השפעתה של הטלוויזיה על חיי היומיום של הציבור ותביעותיה החוזרות והנשנות של התקשורת לפלוש אל חיי הפוליטיקאים ולהתעמת עם משנתם, הולידו מנהיגים מסוג חדש. כל האולמרטים והנתניהוים השכילו להתקדם בגלל הקסם האישי והכריזמה שהם הפגינו בעזרת יועצי התקשורת הממולחים שלהם.

התרבות הפופולרית וערכיה הביאו את הקץ על שלטונם של מנהיגי האומה הגדולים והערכים שהם הנחילו בזמנם. עם עליית חשיבות האינדיבידואליות, ההגשמה העצמית והצורך בלתי נדלה בסיפוקים, איבדנו את התמימות שהביאה אותנו לכאן מלכתחילה. אותה התמימות שהביאה לכאן גם את דוד בן גוריון שכה פעל להפרחת השממה. מספרים כי כשבן גוריון ראה לראשונה את המכתשים במצפה רמון הוא החליט שזה מקום מתאים להקים ימה נוספת וביקש שימלאו אותם במים. כן, לתמימות הזאת אנחנו מתגעגעים יותר מכל. להרגשה שאין זו אגדה אם רק נרצה, לתחושה שכל הטוב עוד לפנינו. היום מה שנותר ממנה הם הזיכרונות. ממש כמו זיכרונות הילדות הפרטיים של כל אחד מאתנו גם הם מעוררים בנו חיוך ודמעות בו זמנית. אנחנו מבינים שכבר לא נהיה כך אף פעם, אך תמיד נשמח לפתוח שקית "במבה" או לקחת ביס מהקרמבו ולחזור לרגע לימים הטובים ההם.

אז נכון שלאחר שישים שנים נהיינו מתוחכמים יותר, ואין ספק שממורמרים יותר, על אחת כמה וכמה ציניים יותר. אבל בתוך תוכנו אנו עוד חולמים שהארץ הזו זבת החלב והדבש, תיתן קצת יותר דבש וכמה שפחות עוקץ ותיטע בנו את התקווה ואת הרצון להמשיך.

את הטור כתבו סופי אבישי ואירית אוליצקי

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. עוד ארוכה הדרך אל האושר
סתם תימהוני 10.07.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©