היא רצתה אותו בכל ליבה. מאז הצבא חלמה על הרגע הזה. הוא היה הפתרון הרגעי לכל הכאב הטמון בה, לכל החסך שהביאה איתה מביתה. היא התרגשה, סערה. סוף סוף שמעה את הקול שחלמה בליבה, הקול שיביא לה אהבה. "שכחתי מהכול. מבעלי שהיה בעבודה, מבתי ששיחקה בוודאי עם המטפלת. רציתי לנסוע אתו לארצות רחוקות, להודו, לסין, לאפריקה. שימשיך לטייל לי בגוף, כמו שעשה עוד הרבה לפני כן, בדמיוני, וכמו שיעשה עוד הרבה אחרי. הרגשתי כמו דוב עם תוף שמסובבים במפתח והוא עושה רעש די מעורר, די מעצבן, די משמח ואחר כך דומם".

ההרגשה הפנימית, היא מתארת, הייתה כמו ליפול מהקומה העשירית של הבניין בו היא גרה - מדירתה מלאת החפצים השותקים שמחייכים לה אך מותירים את ליבה ריק. "גם בעל זה חפץ", היא לוחשת. נפילה רכה הייתה הנפילה הזו, כזו שמציפה את הקיום בעננים ורודים, מתוקים, שמאפשרים לנשום עמוק ולחייך. אך לא לאורך זמן.