הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
וידוי קטן של ילד גדול
 
הזיכרונות מ"שוטרים וגנבים" גורמים ליוסי אבידר לכאוב את אובדן הילדות, את המצב בו המחשב הפך לחבר, והמושג הכי בנאלי - להיות בקשר - הופך וירטואלי כמו הקשר עצמו. שיר לשכונה
מאת יוסי אבידר | 07.06.2008
 
אנחנו מתחבאים מאחורי שיח ירקרק רחב ידיים ונשכבים על הבטן, כדי שהם לא יראו אותנו. כולנו נפעמים וחסרי סבלנות. אני שומע את דני לוחש בכעס על ליאור שיפסיק כל הזמן לזוז כי הוא משמיע המון רעשים, וככה הם יגלו אותנו. אניצי זרדים יבשים דבקים בשערותנו. אמיר מבחין בהם, מרצין לרגע ומפציר בנו שנפסיק לזוז "הם פה, די כבר תהיו בשקט" הוא נובח על כולנו. אנחנו רואים אותם במרחק כמה מטרים מאתנו, מטכסים עצה ומביטים על הסימנים המצוירים על גבי בלטת האבן.

אנחנו שומעים את רונן אומר להם שאנחנו מתחבאים פה באזור. אני מרגיש את קצב פעימות לבי גוברות להן כדהרת סוסים פראים. הם מתקרבים אלינו, מחפשים אותנו בדקדקנות ראויה לשמה. הנה, יונתן מגיח בהיסח הדעת וצועק לשאר "חבר'ה הם כאן, בואו מהר". אנחנו נדרכים תוך שנייה ומזנקים ממקום המסתור כפנתרים מיומנים. יונתן, רונן וכל השאר דולקים בעקבותינו. אני מביט לאחור ורואה את אופיר מתחיל לצמצם את הפער. אני מגביר את קצב הריצה.

אנחנו מזנקים ממקום המסתור כפנתרים מיומנים
תצלום: SXC

"יא גנב אני אתפוס אותך" הוא צועק לעברי. דמותו של אופיר הופכת להיות מוחשית מרגע לרגע. הוא שולח את זרועו ותופס אותי בחולצה, לאחר מכן הוא משליך אותי לכלוב וירטואלי שהם יצרו. שם אני פוגש שוב את כל שאר חברי לקבוצה. "טוב חבר'ה" אמיר פוסק לבסוף "עכשיו נתחלף בתפקידים". זה היה סתם עוד יום קיץ דביק בו ילדים משחקים להנאתם "שוטרים וגנבים".

לפרקים, אני מביט אל עבר ילדותי הנשכחת ומתגעגע. חסרה לי התמימות של פעם שקיימת רק בילדים. אני מתגעגע לזיכרונות רחוקים שבהם כל החבר'ה בשכונה משחקים יחד במגרש השכונתי. אני מביט מבעד לצעיף הזמן ורואה ילדים קטנים צוחקים, משתוללים ומחפשים הרפתקאות למכביר. אני נזכר בבית מעץ שבנינו אז, במשחקי כדור ששיחקנו בצוותא, בשוטרים וגנבים, היכונו הקטרים באים, מחבואים, מחניים, שלוש מקלות, דג מלוח, פינוקיו, סימני דרך, מצא את המטמון. ובחורף, כשהאדמה הייתה לחה וריחו של הגשם ריחף באוויר היינו משחקים "סכין תוקע". אבל הכיף הגדול מכולם היה לשהות במחיצת החברים ולחוות את כל החוויות ואלפי זיכרונות קסומים ממקור ראשון ובלעדי.

אני יליד שנות השמונים וכך פחות או יותר נראתה ילדותי אך כיום כשאני מסתכל על ילדי אמצע שנות התשעים נכמרים רחמיי. לעיתים מתחשק לי לצעוק אל תוך המשפך הווירטואלי ולהכריז בפרהסיה על אובדן הילדות. הילדים של היום לא מכירים את רוב המשחקים הללו שכבר אבד עליהם הכלח. הם אף לא משחקים אותם מעבר לשעות בית הספר אלא אם כן במסגרת שיעורי ספורט מכריחים אותם. למגינת לבי, אותו רחוב ששימש עבורי ועבור ילדי שנות השמונים כמקום מפגש ופורקן, אינו משמש יותר כמקום מפלט לחוויות ילדות.

היום לאחר שעות הלימודים, הילדים ספונים בבתיהם שעות על גבי שעות מול מרקעי המחשב, צופים בטלוויזיה או בוחרים בתחביב אינדיבידואלי
. באופן גרוטסקי המחשבים הפכו לסוכן חברות עבור אותם ילדים. המחשבים אף משתמשים כיום כזירה מרכזית לאינטראקציה ביניהם. כתוצאה מכך, ילידנו מאבדים בהדרגה את כישורי היכולת הבינאישית לתקשר. אז נכון, העולם מדבר על קידמה טכנולוגית, העתיד דופק כבר בדלת. כולנו גאים שהיום ילד בן חמש יודע להתמצא היטב במחשב אבל מה עם ההשלכות של זה. אך אם המחיר הוא כל כך יקר, האם אנחנו מוכנים לשלם אותו?

במציאות העגומה שבעולם הקפיטליסטי של היום, דואגים ללא הרף לעדכן אותנו ביתרונות והמעלות של הטכנולוגיה וכל הנפלאות שהיא מביאה לחיינו, מבלי להזכיר את החסרונות. טכנולוגית המחשב לוקחת מילדינו את כישורי החברות שלהם, את הרצון שלהם להשיג חוויות אותנטיות משל עצמם. בעולם הרשת אם ילד רוצה לחוות מתח, פחד או עניין הוא מיד ידליק את המחשב המציע לו שלל משחקים מפתים העונים על אותו צורך בדיוק. אין לו שום סיבה לרדת לרחוב ולהיפגש עם חברים. 

נגיף חסר מזור

גם אנחנו המבוגרים, ולא משנה כמה נכחיש זאת, נדבקנו באותו נגיף חסר מזור. כששאלתי את חבר שלי מתי הוא דיבר עם מכר משותף שלנו, הוא אמר לי שלפני שבוע. במשך השיחה התברר שהוא שוחח איתו במסנג'ר, לפני חצי שנה הם דיברו בטלפון, ולפני שנה נפגשו. אבל לגרסתו הם "בקשר". אני באמת לא מבין מה משמעות המושג הזה "חבר מהמסנג'ר" "חבר של טלפונים" "חבר של פייסבוק". בחיי, אלה לא חברים, הם אפילו לא ידידים. הם כלום, אבל קשה לנו להודות באמת שגם אנחנו חולים. אף אחד הרי לא אוהב להיות חולה. לא?

ישנם כמה ישראלים שקצה נפשם "באובדן הילדות ובמשחקי הרחוב" ובאופן אירוני ניצלו את הטכנולוגיה הממכרת כדי להילחם נגדה בעצמה. הם הקימו את אתר "בשותף" בו כל מיני ישראלים בעלי תחביבים משותפים יכולים למצוא "משוגעים לדבר". חבר'ה כבני שלושים מצאו שם איש את רעהו והעלו יחד את משחקי הרחוב מתחום הנשייה. לא אחת, יצא לי לעבור "בגן מאיר" ולהבחין בקבוצה הסוריאליסטית של בני שלושים המשחקים ברינה בגינה "חיי שרה".

האם ניתן לרקוח תרופת פלא כדי למזער את החולי? לצערי אין מנוס. הרי, לא ניתן להעלים את טכנולוגית המחשב, היא תישאר כאן לעוד שנים רבות וגם אם יום אחד תיעלם, אני סמוך ובטוח שתבוא טכנולוגיה אחרת במקומה. ולכן הדרך הנכונה היא ללמד את ילדי שנות האלפיים בגיל צעיר כיצד להשתמש בטכנולוגיה בצורה מושכלת. משרד החינוך כחלק מתוכנית הלימודים צריך להעביר קורס שיפתחו פסיכולוגיים חינוכיים בנושא "שימוש יאה בטכנולוגיות" כדי שילדי העתיד ילמדו כיצד לווסת את השימוש בטכנולוגיה, ולדעת לאזן נכונה מצד אחד בין חברים משחקי רחוב, ומצד שני טכנולוגיה ממכרת הנוטה להרסנות עצמית.

דמות וירטואלית מתחבאת מאחורי אלפי פיקסלים של שיח ירקרק כדי שהם לא יראו אותה. במרחקים ספורים ממנה ניתן להבחין בדמויות ממוחשבות נוספות המביטות בסימנים המצוירים על גבי בלטת אבן. הם מתקרבים אל הדמות הווירטואלית במהירות, בעוד השחקן המפעיל את הדמות מזנק ממקום המסתור במהירות. הם רודפים אחרי הדמות, הוא לוחץ בעוז על העכבר ומקליד ללא הרף על מקשי המקלדת. לפעמים אני תוהה בלבי אם ילדי אמצע שנות התשעים יצליחו להינצל בעור שיניהם מתחלואי טכנולוגיית המחשב או שמא נחרץ כבר גורלם.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
9 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אחלה כתבה
נעמה 08.06.2008
 
 
2. געגועים
רחל 09.06.2008
 
 
3. מקסים
רגינה 09.06.2008
 
 
4. זכרונות שלא יחזרו לעולם
מזל 09.06.2008
 
 
5. כל כך נכון
רגינה 09.06.2008
 
 
6. כל כך נכון ומצער
שירי 10.06.2008
 
 
7. היו זמנים אשר אהבנו
אושרת טובלי 10.06.2008
 
 
8. כתיבה יפה ורהוטה
שירי-לי 11.06.2008
 
 
9. מזדהה
יפית 12.06.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©