הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רגשות אשמה במתנה
 
יוסי אבידר לא רוצה שיחגגו לו ימי הולדת. אירוע מלא כיף הפך לסיוט של כל הציפיות שתלו בו, כשהוא, מה לעשות, מתקדם בקצב שלו
מאת יוסי אבידר | 01.07.2008
 
הדחף הזה להיות במרכז
תצלום : SXC
אני ללא ספק נפעם בכל פעם מחדש, כאשר אני נחשף למציאות ההפכפכה, לאובדן הניצוץ הילדותי עם בגרותי והשקפת עולמי שמשתנה. יום הולדת הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת בליבי. אני מביט ממושכות באלבום התמונות המשפחתי ומבחין בתמונה שלי כילד בן ארבע ביום ההולדת. אני מישיר מבט מאושר ומחייך למצלמה, זר פרחים מחמניות צהובות מעטר את שיערי החום והמקורזל, וידי הכחושות מפשפשות בתוך מעטפות צבעוניות.

באותם רגעים ממש אני נזכר כיצד בילדותי חיכיתי כולי דרוך בציפייה ותקווה לרגע שיגיע היום המאושר בחיי, יום הולדתי. אהבתי את הרעיון להיות מלך ליום אחד, ולהפוך כבמטה קסם למרכז ההתעניינות של ילדי הגן. אני חייב להודות בפה מלא, שדי חיבבתי אותו ריטואל חגיגי שבו אני זה שמחליט, אני זה שמזמין ילדים למשחקים ובוחר במה נשחק.

מבעד לצעיף הזמן אני נזכר במראה של הבמבה הצהובה, טעמן המתוק של סוכריות הטופי הרכות וצלילו האקוסטי של הביסלי הנלכד בין מלתעות השיניים הלבנות. השולחן הגדוש בשלל משקאות מצטייר בדמיוני, מזיגתם אל כוסות ארוכות צוואר והשקתם אחת ברעותה. יותר מכול אני נזכר במצבור המתנות שהיו מגיעות לחיקי משאר ילדי הגן. כאחוז אמוק, הייתי פותח את העטיפות הצבעוניות כמוצא שלל רב, קורע אותן לגזרים, מתעלם משמו של שולח המתנה, ומחבק בחדווה את מחוז חפצי כשמצאתיו. אך בלא ספק היהלום שבכתר היה לדעת שגדלתי בשנה. עכשיו אני מבוגר יותר ובעל זכויות נוספות.


אני תוהה, מדוע חלקנו כל כך אוהב ימי הולדת גם כמבוגרים? מדוע ילדים מחכים בכיליון עניים ליום הזה בשנה? מה כל כך מיוחד בו? הגעתי למסקנה, שהדחף הזה להיות במרכז הינו שריד קדום מהרגעים הראשונים שלנו בעולם. הרי כתינוקות שזה עתה נולדו, רצינו רק להיות בלב העניינים. כשצרכינו לא סופקו היינו הופכים אומללים וכועסים וברגעים שאימא שלנו החזיקה אותנו בביטחון בזרועותיה, חשנו סיפוק ואושר עילאי. אולי בכל גיל יש בכולנו, גברים ונשים כאחד, חלק המשתוקק ללא הרף לשוב לאותם רגעים בהם העולם חג סביבנו. בתור מבוגרים עשינו סובלימציה לתחושות הללו וברור לנו שאין אנו יכולים לחזור לשם.


היום דעתי השתנתה לבלי היכר. יום הולדתי הפך לנטל על צווארי. אני מעדיף לנסות להדחיק, לשכוח ולהעלים את זכרו. לא רואה, לא שומע ולא יודע, כילד קטן האוטם את אוזניו בכפות ידיו הזעירות מפני העולם המזויף. תאריך יום הולדתי גורם לי מפח נפש. בשבילי זהו יום מקביל ליום הדין, שבו הנפשות הפועלות הן הדיין והנידון. הדיין הכעסני המאשים בגחמה, והנידון שפל הקומה המתחנן בבכיינות על חייו. אלא שבחיי אני משחק תפקיד כפול.

מגיע להם אוסקר

את הדיין מגלמת השאפתנות, ואת הנידון הבושה. הם נלחמים זה בזה מלחמה ללא מנצחים, רק מפסידים. רף הציפיות שהצבתי לעצמי בשנה שעברה לא עבר בהצלחה. חלומות ושאיפות ישנות פסו ונשכחו מלב. אני חש רגשי אשמה וכעס על עצמי שחיי לא השתנו במאומה מהשנה שעברה. היה עלי להתאמץ יותר ולהגיע להישגים נאים יותר, לכבוש מטרות נכספות שברגעי חולשה ויתרתי עליהן.


לעיתים, הבמאי הווירטואלי צועק אל תוך המשפך הדמיוני שלו "קאט" וטוען שאת תפקיד הדיין שיחקתי די. עכשיו, תורם של הורי, חברי והסביבה לגלם תפקיד זה, ובהחלט מגיע להם אוסקר על משחק יוצא מן הכלל. הם לא היו מביישים את צמרת שחקני הקולנוע. הם יודעים מצוין איך לעורר בי רגשות אשם (למה אין לי חברה? למה בחור בגילי עדיין רווק? למה אין לי עבודה קבועה? למה לקראת גיל 30 עוד אין לי ילדים?).

אף פעם לא חיבבתי מספרים וכך גם היום. אני בן 28 ומצפים ממני לנהוג כיאה לבחור בגילי, על פי הנורמות המחורבנות שהחברה החליטה עבורי. אך בנפשי, בתוכי, אני חש צעיר יותר, כבן עשרים. לעזאזל ימי הולדת ותאריכים הצרובים בלוח השנה, תעזבו אותי ממספרים. תנו לי להיות מי שאני, להתנהג איך שבא לי ותפסיקו להזכיר לי שגדלתי בעוד שנה. נמאס לי לחוש שזמני שאול פה על פני האדמה, אז בבקשה, אל תחגגו לי את יום ההולדת בשנה הבאה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©