הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרצל נשאר לבד
 
שנה וחצי לקח השיפוץ של רחוב הרהיטים התל אביבי. למרות הסבל ומיעוט הקונים במהלך העבודות, חלמו בעלי העסקים על היום שאחרי. ולמרות שהוא הגיע - הרחוב נותר בשיממונו. והמדליה? לעירייה
מאת לירן בן יעקב | 10.07.2008
 
זוכרים את התמונה המפורסמת של חוזה המדינה על המרפסת בבאזל? עכשיו דמיינו שוב אותה תמונה כשהוא משקיף אל שיירת כלי רכב שנוסעת באורות כפולים מהבהבים. איפה? ברחוב "הרצל", כשלפניו. רחוב מודרני בגווני אפור שמציג בגובה העיניים את מיטב תחלואות העיר. לפני קצת יותר משנה נחתם שיפוצו של רחוב הרצל בדרום תל אביב. התהליך לקח לא פחות משנה וחצי, והבטיח לא רק פנים חדשות לרחוב אלא גם טיפול שורש. תשתיות חולות שזיכו את דיירי השכונה בבריכות בכל מבול, מעברי חצייה שדרשו כושר של מיטיבי לכת על מנת לעבור את השיפועים, מדרכות צרות מדי, מרפסות מתפוררות, ואפס חנייה. ואף מילה על אופניים, כסא גלגלים או עגלת תינוק.

לבעלי העסקים ברחוב הרצל המתחדש היו תקוות גדולות לימים שלאחר השיפוץ. בין שופל לערימת חצץ הם כבר דמיינו את להקות הקונים צועדות ברחוב המואר והמרווח, מחייכות ורוכשות ורוכשות ורוכשות. שנה וחצי עמדו החנויות מיותמות ברחוב שומם, ללא מדרכה, ללא חנייה וללא אוויר, כשבעליהן מתוסכלים ממיעוט הקונים, מתפללים שלא ישכחו אותם כשייגמר הסיוט.

בעלי החנויות התפללו שלא ישכחו אותם. הרחוב לפני השיפוץ
תצלום: מתוך אתר עיריית תל-אביב-יפו

נכון, קשה לפספס את הניקוז המשובח של הגשמים אל תעלות הביוב. לראשונה אפשר ללבוש נעלי בד ולא להרגיש מאוימים מהצנרת בדרום תל אביב. קשה לא להודות על שמונת ספסלי הרחוב הנוספים, דקורטיביים במיוחד, וכשמתיישבים באמצע מסע מפרך בין שייק פירות לספה אישית - העולם מחייך. וחובה גם להזכיר את המחזה הנדיר של נסיעה רצופה של רוכב אופניים מעלה ומטה על המדרכות תוך זמזום הלהיט הבלתי מעורער "יו קאנט גט אינאף אוב מי". אבל אז, נגרד רגע את קרום הבוקר מהעיניים ונתעורר: הספסלים חוסמים את המעבר להולכי הרגל, העצים הירוקים התעקמו אחרי שכמה רוכבי אופנוע הפכו אותם למעקה בהעדר אלטרנטיבה ראויה, והרחוב המשופץ - שומם.

בפתח כל חנות עומד מוכר עם מבט אבוד. מאיר שבה, יושב בחנות רהיטים צבעונית ועכשווית עם ספות מנוקדות בוורוד וכסאות לקישוט, מאזין לנתן זהבי ורותח מעצבים; "עכשיו על הספסלים החדשים יושבים נרקומנים ושיכורים ומקיאים. בשביל מה זה טוב? רק תיקנו תשתיות והרחיבו קצת את המדרכה, השיפוץ לא תרם כלום". הסיבה ששבה כל כך כועס לגיטימית. הכנסותיו, כמו של רבים ברחוב, ירדו בחצי.

במהלך השיפוצים היה בלתי אפשרי להגיע לרחוב עם כלי רכב, מכיוון שמדובר בחנויות רהיטים בעיקר, כאשר אין אפשרות להכניס טנדר הובלה על מנת להעמיס את הריהוט החדש, גם אין פרנסה. הקונים למדו לא להגיע, וכעבור שנה וחצי הספיקו לשכוח מקיומו של מתחם הריהוט הגדול בתל אביב. "בתקופה של השיפוצים כבר הרווחנו יותר מעכשיו" אומר רחמים, שהעדיף לא להזדהות בשמו המלא, בחוסר מנוחה. רחמים עומד כל היום בפתח החנות, מציע ספות וכורסאות כמו של פעם מעץ אמיתי ומלא, כבר לא עושים כאלה יותר. אבל לא נראה שזה מושך, פשוט כי אף אחד לא מגיע.

היום יותר גרוע

בסוף הרחוב נמצאת החנות של ארמונד פוני. הוא יושב מאחורי שולחן עמוס באביזרים ותוספות לריהוט, מידיות לארון מטבח ועד לקולבים להדבקה. פוני היה רגיל להיות האחרון ברשימה של הקונים, ולהשלים את התמונה של הריהוט החדש. עכשיו הוא החליף שיטה ומוכר בסיטונאות לרוכלים מחוץ לעיר. "היום אפילו יותר גרוע" מפטיר פוני, מיואש משהו, הוא אפילו לא נסער. שבע מכעסים ומירמור הוא מהרהר; "אני באמת צריך לתבוע את העירייה".

כמה מזבני הרחוב חושפים וריד עבה במצח כאשר עולה נושא החנייה: "הכי גרוע זה שכל הזמן יש שני פקחים שמטיילים ברחוב, הלקוחות מתבאסים לבוא כי יודעים שאין איפה לחנות" מתלונן רחמים מפתח החנות המיותמת. שבה, בליווי תנועות ידיים קצרות ומאיימות מסביר: "הפקחים לא מאפשרים מרווח נשימה של חמש דקות כדי להעמיס את הסחורה. פעם היו מגיעים אחת לשבועיים, היום אין רגע בלי פקח"
.

אז הרצל שלנו, שעד הרגע התרגש מהתאורה המהבהבת לכבודו, מרכין ראש במבוכה. האורות המהבהבים הם אחד מיני טריקים רבים של פוקדי הרחוב שנותרו על מנת לעקוף את אימת הפקחים. השיטה הדליקו ארבעה אורות, בקשו מהמוכר הקרוב להעמיד שמירה כמה דקות, תלו שלט קטן שהלכתם לקנות כרטיס חנייה, ותתחילו לרוץ. מעכשיו יש לכם עשר דקות של חסד. לכל הדעות, לא מדובר בחווית קנייה נעימה. ואם תרצו הגדרה מדויקת מפי פוני: "מעיקה".

אז הרחוב כולו במגמת הידרדרות מתקדמת. ההכנסות, החניות, המוטיבציה, הכל בשיפוע שלילי. החובה היחידה ברחוב שנותרה יציבה, היא, איך לא, הארנונה. הסבר קצר למי שלא חובב אותיות קטנות: ארנונה: מס שנתי המשולם לרשויות המקומיות עבור השימוש בנכס, ושלזכותו נזקפים השירותים המוניציפאליים שהעירייה מעניקה לתושביה. השירותים העירוניים המדוברים כוללים פחי אשפה, ניקיון שוטף, תחזוק, תשתיות, ותאמינו או לא, גם חנייה.

בעל עסק: "מה הטעם ששיפצו אם מסריח פה רוב השבוע?" רחוב הרצל אחרי השיפוץ
תצלום: מתוך אתר עיריית תל-אביב-יפו

"אני צריך כל הזמן לשמור על פח הזבל שלי כי גונבים אותו, המנקים מגיעים רק פעמיים בשבוע, וכל בוקר אני צריך לאסוף צואת כלבים מפתח החנות", מתרגז מאיר שבה, שנעמד ומצביע על כל האתרים הקדושים בכניסה לחנות. "מה הטעם ששיפצו אם הרחוב מסריח רוב השבוע?" כועס רחמים. אחרי השיפוץ לא נוספו פחי אשפה, גם לא פחי איסוף לצואת כלבים, ואין מה לדבר על פחי מחזור. אז איך זה שלמרות ההרעה בתנאים לא הייתה הקלה בחובות? שאלה טובה.

העוזרת לדובר העירייה, אלמוג כהן: "מטרת השיפוץ הייתה תחזוק תשתיות וצנרת לטובת בטיחות, העירייה לא הציבה לעצמה יעד להעלות את כמות הקונים ברחוב. בנוסף, בעלי העסקים מעולם לא התלוננו בפנינו על מחסור בפחים או על רחוב מטונף. במידה והיו פונים מיד היינו נענים לבקשה". באשר לחנייה, היא טוענת שכל תוכנית הפקחים השתנתה בשנה האחרונה, ואין קשר ישיר לכך שהרחוב עבר שיפוץ.

כמו כן, "הפקחים לא נוכחים ברחוב רק לטובת קנסות לכלי רכב שחונים בצורה לא חוקית, הם פקחים רב תכליתיים ומטרתם גם לשמר את הרחוב לאחר השיפוץ, חבל שהתושבים לא פונים אליהם ומעירים על הלכלוך". כאשר כהן נשאלת מדוע הפקחים לא מדווחים לעירייה על הטינופת הקבועה ברחוב, היא ענה שתושבי הרחוב צריכים להתלונן ולא העובדים.

באשר לארנונה, כהן העבירה את האחריות ישירות למשרד הפנים, הגובה הפורמלי. (בניגוד לעירייה שהיא הגובה המבצע). בחקיקה העירונית כתוב שהעירייה היא זו שקובעת מי יקבל הנחה ומה גובהה רחמים: "באמצע השיפוץ רון חולדאי, ראש העיר, ביקר ברחוב, אמרנו לו שהמצב הכספי רע ושינסה להקל או לפצות, אבל הוא התעלם".

אין תקווה

שנה וקצת אחרי השיפוץ ורחוב הרצל אינו מצליח להתרומם. לא המוכרים, לא דיירי השכונה הדרומית, ולא העירייה עושים צעדים לטובת שיקום של מתחם הריהוט. הפער הוא מנטלי - הקונים שכחו, והמוכרים התייאשו. אחרי שנה וחצי של אוברול מתיש ושנה וקצת של בדידות - אין תקווה, וגם אין רצון להקים ועד או ארגון שיעיר את הרחוב מחדש. אין אנרגיות. הכל בראש? אולי, אבל כרגע כולם מפנים את האצבע המאשימה לכיוון אחד - העירייה.

בספרו "מדינת היהודים" כתב בנימין זאב הרצל באופטימיות הכל כך אופיינית לו: "ראשונה ייצאו הנואשים מכל תקווה ויתקינו את אדמת הארץ לעבודה. בסדר ובמשטר נכון וקבוע מראש יסללו שם דרכים ומסילות, יבנו גשרים יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו להם בתי מושב. אחר ילכו העניים שבנו, ואחריהם בעלי הרכוש, והעשירים לאחרונה יסעו". 

הרצל הביט קדימה והציע: קודם נבנה, רק כשהמקום יהיה ראוי למגורים, ורק כאשר התשתיות יאפשרו דיור ומשק הגון, ורק לאחר שהלוגיסטיקה תהייה מנוהלת נתיישב, וגם זה בהדרגה, מהעניים עד לעשירים. הרצל, עוד אז, במאה ה-18 הבין, שאין מה לחפש במקום עם תשתיות רקובות, ואין מה לעשות פה אם אין מדרכה ללכת עליה. לעיריית תל אביב ייקח בטח עוד מאה שנה עד שתבין למה התכוון חוזה המדינה.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. זה דוגמא מאוד טובה ל...
טרול המילניום 11.07.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©