הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
של מי הבועה הזאת
 
במלחמת לבנון השנייה הואשמו תושבי תל אביב בבדיקת טמפרטורת המים באספרסו. סטיגמה או אמת?
מאת ירון קלנר | 21.07.2008
 

לפעמים נדמה כי תל אביב לעולם לא תקבל מחילה על כך שתושביה העזו להמשיך בשגרת חייהם בזמן מלחמת לבנון השנייה. מאז אותה מלחמה, אשר לאחרונה צוינו שנתיים לפריצתה, הוגדרה מחדש מערכת היחסים בין מרכז הארץ בכלל ותל אביב בפרט לבין הפריפריה.

בכל מקום בעולם נהוגה חלוקה מסורתית בין מרכז לשוליים, בין אזור שמרכז בתוכו עסקים, מסחר ותרבות שוקקת לבין אזורים מרוחקים יותר הסובלים מדימוי נמוך ומאבטלה גבוהה יחסית. כך היה גם בישראל עד שהקטיושות החלו לנחות על הצפון לפני שנתיים. התמונה שהצטיירה אז, הראתה את תושבי קריית שמונה מצטופפים במקלטים מעופשים הרחק מהתל אביבים, שהמשיכו ליהנות על חוף הים או בבית הקפה. כיום נראה, שהניתוק המדומה שבין תל אביב הפעלתנית לפריפריה המנומנמת הפך ממשי. אם בישראל חוששים מהקסאם הבא, מהכלכלה המידרדרת ומהאלימות הגואה, הרי שבמדינת תל אביב הצרות הן מעטות, ואפשר לנהל מלחמות עם רובי מים בכיכר רבין.

עדיין יש מיעוט שמתייחס לתל אביב כאל מקור הצרות בישראל
 

אין צורך לומר שתל אביב לא מתחילה בשיינקין ולא מסתיימת באבן גבירול. אין גם צורך לומר שבתי הקפה בבאר שבע לא דיווחו על ירידה דרסטית בהכנסות בזמן המלחמה, שהמחירים בבתי המלון באילת הועלו לכבוד הנמלטים מאימת נסראללה ושגם חופי בת ים המשיכו לקלוט מבקרים. אף על פי כן, תל אביב סומנה בעיני ההמונים כעיר המכילה בקרבה מאות אלפי אנשים מנותקים ונהנתנים, כעיר שדאגתם היחידה של תושביה בזמן המלחמה הייתה הטמפרטורה של האספרסו. מעניין מה חושבים על כך בשכונות הדרומיות המונות עשרות אלפי אנשים הסובלים מתשתיות פגומות ומהזנחה מתמשכת. מעניין מה חושבים על כך אלפי חיילי המילואים, שיצאו מתל אביב ומגוש דן אל המלחמה.

בסרטו של הבמאי ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", חוזר פולמן, החייל הצעיר, ממלחמת לבנון הראשונה אל חיפה המנותקת וחש זעזוע עמוק מפער העולמות. לכן, זה פשוט לא נכון לטעון שהמערכה השנייה בלבנון היוותה איזשהו חידוש בעניין הניתוק.

יתכן והרוב מתייחס לדיבור על תל אביב כעולם נפרד רק באופן סמלי, ושאין הכוונה היא לגבולות הפיזיים של העיר אלא לאורח החיים ואופן החשיבה המאפיין אנשים מסוימים שחלקם, במקרה, גרים בתל אביב אך גם בכל מקום אחר בארץ. אפילו אם הרוב אכן חושב כך, עדיין יש מיעוט שמתייחס לעיר עצמה כאל מקור הצרה בישראל, כאל בירת חטאים הסוטה מהנורמות הלאומיות. זו הסיבה שבגינה אחד הטיעונים הנחרצים נגד מצעד הגאווה בירושלים היה שאין סיבה לצעוד בבירת ישראל, מאחר וניתן לצעוד בבירת הסטיות.

בימים הללו של בדיקת השינויים שנעשו בקרב הדרג המדיני, הצבא והממשק ביניהם, כפי שציינה בטרחנות ועדת וינוגרד, יכול להיות שגם היחסים בין תל אביב לשאר המדינה שווים בדיקה. יכול להיות שעל התקשורת לדון בנושא, לא באופן רדוד בנוסח 'מנותקים, נמאסתם', אלא בצורה שתנסה לברר יותר לעומק מהו הכיוון שבו שואפים תושבי המדינה ללכת. בינתיים תימשך ההתמכרות לסטיגמה, הסטריאוטיפים ישתוללו ותל אביב תישאר מוקצית בעיני רבים, רק כיוון שבתוכה רוחשים גם קולות אחרים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©