הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
להסתיר את העצב
 
לילה השאירה את בעלה עם חמש הבנות, ומריה מקווה שהבן הקטן יסלח לה כשיגדל על שנטשה אותו. מה עובר על בני הקהילה הפיליפינית שהתנתקו מכל מה שהכירו, ובאו לכאן כדי לדאוג למשפחה
מאת דנה ענתבי | 28.07.2008
 

לילה חיה כאן כבר תשע שנים. היא זוכרת איך הבינה שהיא חייבת לעזוב, היא זוכרת כמה קשה היה להודיע לבנות שלה, למרות שידעה שזה הדבר היחיד שיציל אותן. הסיפור של לילה מתחיל בשנת 93, ברעידת אדמה שזעזעה ערים שלמות בפיליפינים ולבה שכיסתה בתים ואנשים חיים. "אני זוכרת אותי ואת בעלי מחלצים את הבנות דרך הגג של הבית, מטפסים במאמץ רב כדי לצאת החוצה. רק שם הבנו כמה חמור היה המצב וכי הבית שלנו נמחק לגמרי". גם העסק המשפחתי הקטן שבו עבד בעלה נהרס, וכך ברגע אחד הפכו לחסרי כל.

לילה, בשנות הארבעים לחייה, רזה למדי ונמוכת קומה מספרת שתמיד חלמה על חיים מלאי כל טוב לבנותיה, ואיך החלומות התגמדו אל מול המציאות שנכפתה על המשפחה והצורך במציאת פתרון מיידי. חמש הבנות הצעירות שלה קיבלו פחות בהבנה את העובדה שאמא שלהן עוזבת אותן. "לא חשבתי שהן יבינו שאני עושה את זה בשבילן", מספרת לילה. "אבל ידעתי בתוך תוכי שאני עוזבת כדי שיהיה לבנות שלי איפה לישון ומה לאכול. זה בעצם מה שחיזק אותי אל מול הכעס שלהן, בייחוד מול הילדה הקטנה שהייתה בת שמונה כשעזבתי". היא נראית חזקה גם כשהיא נזכרת ברגעים של הפרידה.
 

מריה: "כבר שלוש שנים אני מרגישה את הצביטה בלב"
תצלום: צחי סרפיאן

את המעמד הזה מול הפנים הכועסות שלא מבינות למה אמא עוזבת, גם מריה לא תשכח. לפני שלוש שנים היא עזבה את שני בניה בני השלוש ושנה וחצי, ועברה לישראל, למרות שידעה שהיא עושה זאת למענם ושאת הכסף שתשלח לא תוכל להשיג בפיליפינים. "גם שלוש שנים אחרי אני עדיין יכולה להרגיש את הצביטה בלב שהרגשתי כשהבן שלי הסתכל עלי עם דמעות בעיניים ולא רצה להגיד לי שלום". היא לא ניסתה להסביר לו למה, כי לא האמינה שהוא יבין. כיום היא רק מקווה שיסלח לה כשיגדל, ויבין שהיא עזבה אותו בשבילו. למרות שלא בטוח בכלל אם היא סלחה לעצמה.

מריה, בת 32 אבל נראית מבוגרת יותר, יושבת ומספרת את סיפורה באי נוחות. היא משחקת בשערה ומתעסקת בבגדים, נמנעת מקשר עין, אבל שומרת על חיוך רחב שלא נמחק גם כאשר היא מדברת על הילד הקטן שלה ומספרת כמה היא פוחדת שלא יזהה אותה כשתחזור. החיוך כשלעצמו, ספק ממבוכה ספק מהרצון שלא ירחמו עליה, ממשיך לשכון בפניה. זה הכוח שלה היא אומרת. "לחייך לחיים ולהאמין שהם יחייכו אלי חזרה".

לא בטוח שהפרידה ממשפחה קלה יותר מהפרידה מילדים, כי גם ללא רגשי אשמה ההחלטה לעזוב את כל המוכר ולעבור לעולם לא ידוע קשה בכל מקרה, מסביר סימון שהגיע לישראל רק לפני שנה. הוא בן 29, סיים לימודי כלכלה וניהול בפיליפינים, והגיע לישראל במטרה לעזור למשפחתו. "ההורים שלי לא ביקשו ממני, אבל זה היה ברור שמישהו צריך לעשות את זה. קיבלתי את התפקיד על עצמי בהבנה והשתדלתי להסתיר מהורי את הפחדים שחשתי לפני המעבר". הקהילה הפיליפינית פה מאוד מאוחדת ותומכת. "קורה לנו בישראל משהו מיוחד ושונה מהפיליפינים. כל פעם שאנחנו נפגשים ברחוב גם אם אנחנו לא מכירים זה את זה אנחנו נעצור ונגיד ונשאל אם הכל בסדר. וככה למרות שאתה זר אתה מרגיש חלק ממשהו".

אבל הקהילה הזו לא מצליחה להיות תחליף למשפחה ולחברים שרחוקים, וכך מעביר סימון את השבוע מראשון לראשון, מחכה ליום החופש שבו הוא מבלה למשך שעה או שעתיים באינטרנט. בתוך חדר עמוס במחשבים הוא מתנתק מכל מה שמסביב, ומרגיש כמי שמבלה זמן איכות עם המשפחה. "זמן האינטרנט בשבילי הוא הדלק למשך השבוע, זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך. המזל הגדול הוא שיש לדוד שלי שמתגורר קרוב להורי מחשב בבית, וכך אני יכול לדבר גם איתם". הוא כמעט ולא משוחח איתם דרך הטלפון (למעט פעם אחת כשסבא שלו מת) ומעדיף את האינטרנט שבו הוא יכול להסתיר את העצב בקולו ואת הגעגוע.

לילה: "למדתי לחלק את הדקות בכרטיס החיוג באופן שווה לכל המשפחה"
תצלום: צחי סרפיאן

למשפחה של לילה בפיליפינים אין מחשב, ולכן הם מדברים בטלפון. בכל יום ראשון היא מתקשרת הביתה ומדברת באמצעות הטלפון הציבורי עם בעלה והבנות במשך 102 דקות, עד שכרטיס החיוג נגמר. את משך השיחה היא הייתה מעדיפה להאריך, אך כרטיס החיוג שעולה 35 שקלים הוא התקציב שקבעה לעצמה לכל שבוע. "לומדים לחלק את כל הדקות כך שכל אחד מקבל זמן שווה". וגם כאן, כמו בכל נושא בשיחה, היא תמצא את החיובי ותציין שככה לכל אחד יש את אמא לעצמו. זה מה שכל כך מיוחד בה, השמחת חיים שלה והחיוך הגדול שמקבל כל דבר ומלמד שלפעמים כשאין הרבה ברירות ובחירה צריך לחשוב בקטן, ולהודות על מה שיש, כמו שהיא חוזרת ואומרת.

הקשר עם המשפחה מאוד משמעותי כמובן גם ללילה. היא מספרת שלמרות שהיחסים בין הבנות לאביהן הפכו לקרובים מאוד מאז שעזבה, יש דברים שמספרים רק לאמא. ועל כן היא דואגת להיות חלק בחייהן, לפעמים להקשיב, לפעמים לייעץ ובעיקר לתת הרגשה שהיא בעצם שם, איתם. כך לקחה לילה חלק במסיבה הגדולה שערכו לבתה לכבוד יום ההולדת ה-18 "לכבוד האירוע החגיגי קניתי שני כרטיסים. התקשרתי לנייד של בעלי ודרכו עברתי בין האורחים, הודיתי להם שבאו לחגוג איתנו את האירוע, אמרתי לכולם שאני מקווה שהם נהנים ובירכתי את בתי".

למריה לא מספיקות שיחות הטלפון. גם היא בשלוש שנים האחרונות מתקשרת עם בעלה והבנים רק באמצעותו, היא אינה יודעת להשתמש במחשב ועד עכשיו גם לא ניסתה ללמוד. בדומה ללילה היא משתמשת בכרטיס החיוג 102 בכל שבוע מחדש. ביום בו היא מדברת עם המשפחה היא מחלקת את הדקות בין בנה הצעיר, בעלה, הוריה שבאים לביתה במיוחד כדי לדבר איתה, ולפעמים גם עם הבכור, זה תלוי אם הוא מוכן ורוצה לדבר איתה. המחיר הגבוה של הכרטיס לא מאפשר לה לקנות יותר מאחד לשבוע. היא תעדיף במקום זה לקנות לבנים משהו ללבוש, או מתנה לחג המולד. היא יודעת שמכתבים הם פיתרון זול שיאפשר לה לדבר עם המשפחה בלי הגבלה של זמן ומקום, היא גם נמצאת פעם בשבוע בסניף הדואר הקרוב אבל עד עכשיו לא הצליחה לכתוב. 

תיבת פנדורה  

"כשניסיתי - הבנתי שמאוד קשה לי, לא הצלחתי להעביר דרך הדף את כל החום וכל מילה נראתה לי סתמית. בכל שבוע כשאני עוברת בדואר לסידורים, ובכל חודש כשאני שולחת את הכסף, אני מבטיחה לעצמי מחדש שבפעם הבאה אני אבוא עם מכתב". לרגע נדמה כאילו מריה נוגעת בנקודה רגישה. היא פותחת את תיבת הפנדורה אבל סוגרת מייד, תוך כדי שהיא מחייכת לעצמה ואומרת שלפחות היא כותבת כמה מילים בצירוף למתנות שהיא שולחת. כאילו היא צריכה לשכנע מישהו בכך שהיא אמא טובה.

גם המשלוחים, כמו שיחות הטלפון, הם לא אקט ספונטני של אם שהחליטה לפנק את משפחתה. מריה מתארת את התנהלות המשלוחים בקשיחות מסוימת, ונדמה שאין תזוזות במצב הקיים. "בכל חודש אני שולחת מעטפה עם כסף, תמיד אותה מעטפה באותו יום ובאותה השעה. בכל יום הולדת של אחד מהבנים אני שולחת לו מתנה, ובנוסף בחג מולד וראש השנה אני שולחת מתנה אחת לכל אחד" את רוב הכסף (בערך 85% מהסכום) היא שולחת לפיליפינים, ועם המעט שנותר חיה כאן, לרוב גם בכסף הזה היא משתמשת במטרה לשלוח דברים למשפחה.

את המצב של לעבוד חודש שלם ובסופו לשלוח את המשכורת, היא מציגה בדומה לכל אם שעובדת והמשכורת שלה נכנסת לחשבון המשותף שממנו מתפרנסת המשפחה. מריה לא מחפשת סיבות ואשמים, היא מדמה את החיים לגלגל ענק בו היא נעה, ומתחזקת מהמחשבה שההגה לגלגל בידיים שלה. זו היא שבחרה לבוא לישראל. ובזכות בחירה זו היא זוכה לגדל את ילדיה תחת קורת גג ומספקת להם אוכל ולימודים, שבסיטואציה אליה נקלעה, זה חשוב הרבה יותר מאמא בבית.

בעוד מריה מרגישה שאלו הם החיים שלה שמאפשרים לה לגדל את משפחתה, סימון רואה את המעבר לכאן כעצירה של החיים שלו. הוא לא מסתכל על הדברים כבחירה, במצב הקיים לדעתו זה היה הפיתרון. "באתי לכאן כי הבנתי שהמשפחה שלי צריכה עזרה. המטרה שלי היא להרוויח כסף שיעזור להם להתקיים, לפחות עד שיהיה פיתרון אחר". הכסף שהוא מרוויח נמצא אצלו ביד לא יותר משעה, ומיד באותו היום הוא נשלח לפיליפינים. משלוח הכסף נראה לסימון אמצעי להשגת המטרה ותו לא. הוא לא עבר לישראל כדי לחסוך לעתיד משלו, לחתונה ומשפחה משלו, אלו יחכו בינתיים.

סימון: "אני מקווה שהילדים שלי לא יצטרכו לעשות את מה שאני עושה"
תצלום: צחי סרפיאן

"אני חושב שמאוד קל לרחם על עצמך, אבל הרבה יותר מחזק לדעת שאתה עושה את הדבר הנכון
, כמו שחינכו אותך. בכל פעם שאני שולח את הכסף להורים אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון" מתחת למעטפת הקשיחות הוא מספר שהיה רוצה להתחיל את חייו שלו, ושהחיים בישראל הם משימה בשבילו, שבסיומה הוא יחזור לפיליפינים, שם יתחתן ויקים משפחה."אני מקווה שהילדים שלי לא יצטרכו לעשות את מה שאני עושה, ושבתור אב אני אוכל לספק להם כל מה שיצטרכו".

כנראה שהוא מבין את המשמעות שיכולה להתפרש מדבריו, כי מיד לאחר מכן הוא מוסיף שיחנך את ילדיו בדיוק כמו הוריו, ושהוא מקווה שאם יעמדו במצב דומה יקבלו את ההחלטה הנכונה למשפחתם. לסימון מאוד חשוב להציג את ההחלטה שלו כנכונה ובלעדית. זאת בשונה מלילה שאינה מנסה להסביר את הדברים. היא מספרת על החיים כאן, ועל כמה שזה עושה אותה מאושרת לשלוח כסף למשפחה שלה כל חודש וכמה שאין הרגשה טובה יותר מאשר לדאוג לילדים שלך. "אני באמת חושבת שרק אמא תוכל להבין. אי אפשר לתאר את ההרגשה של לתת לילד שלך כל מה שהוא צריך. זה שווה עבודה קשה והרבה יותר". בתור אמא היא מספרת על רגשי אשמה במשך השנים, "הרבה אנשים לא מבינים איך אנחנו, הפיליפיניות, חיות כאן והמשפחה שלנו שם. הם שופטים אותנו, למרות שאני בטוחה שכל הורה היה עושה אותו דבר בשביל ילדיו".

"כל אחד בדרך שלו", היא מוסיפה והפעם בעברית, בשונה מרוב השיחה. כאילו בדרכה היא מנסה להעביר משהו לאנשים ששפטו אותה בישראל. בימים אלו נפטרה המטופלת של לילה, והיא תחזור בקרוב הביתה, לפיליפינים. זוהי תערובת של שמחה לחזור למשפחה האמיתית שלה, עצב לעזוב את המשפחה של המטופלת האחרונה שאיתה חיה בשלוש שנים האחרונות, ופחד כי היא כבר לא כל כך מרגישה שייכת ל"שם".

החזרה מבלבלת. איפה זה הכאן שלה? בתשע שנים האחרונות ישראל הייתה הכאן של לילה, ובמבט לאחור היא לא מוותרת על אף דקה. בשמחה האמיתית שלה היא מעבירה משהו הרבה מעבר. יתכן שאותו הסיפור יכול היה להיות סיפור עצוב ומלנכולי, אבל כנראה שלמרות שאת המציאות שלה היא לא בחרה, אבל היא כן בחרה איך לחיות את החיים שזה כנראה משנה הרבה, אם לא הכל.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כתבה
ענתבי שושנה 29.07.2008
 
 
2. סיפור עצוב ומנלכולי - מעולה
אפי 31.07.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©