הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סרט מלחמה
 
דווקא בבוליביה, במקום הכי רחוק מהשירות הצבאי, מצאו עצמם מטיילים מישראל לכודים שבועיים במלון בלי מים, חוששים מההמונים הזועמים המפגינים ברחוב. הדרמה הזאת הסתיימה, מה לעשות, באמצע הלילה במבצע חילוץ מוטס שהתברר כמיותר
מאת עידן בלאו | 17.08.2008
 

אוקטובר, 2003, לה פאס - חודשיים וחצי בדרום אמריקה, שבועיים בבוליביה. אומנם לא זמן ארוך מדי, אבל מספיק כדי להתגעגע הביתה. נכנסתי לקפה אינטרנט על מנת לעדכן ולהתעדכן בנעשה בארצנו הקטנה. לפני שטסתי לא תיארתי לעצמי שהקשר עם הבית יהיה כל כך חשוב בטיול, אבל הנה כאן, אני למד על בשרי את מהות הקלישאה הנדושה הטוענת כי קשה להעריך משהו טוב כאשר הוא נמצא מולך אלא כאשר אתה מתרחק ממנו.

בעודי שוקע בקריאת מיילים ומאבד את תחושת הזמן בנבכי הדיו הווירטואלי, החלו להישמע מרחוק קולות הפגנה ופיצוצים. לא עברה דקה ובפתח החנות הופיע שוטר שטוף זיעה, שהודיע נמרצות שכדאי שנפנה את המקום, כי בתוך חמש דקות יגיע לכאן כל ההמון. עלינו במהרה למועדון שבקומה האחרונה של ה"אל לובו", מלון הישראלים שבו שהינו. לפני תחילת ההפגנות כלל לא ידעתי על קיומו של המועדון, אבל בימים האחרונים למדתי שבקומות הגבוהות פחות מרגישים את הצריבה בעיניים מהגז המדמיע כאשר המשטרה יורה על ההמון הזועם ברחוב.

הקפדנו על משמעת מים, שמרנו לפי התור על פתח המלון והתפללנו לטוב. יום של מהומות
תצלום : עידו גרבש

זהו רק אירוע מייצג מאותם ימים, בהם מצאתי את עצמי לכוד יחד עם חבריי במוקד אירועי הדמים בבוליביה, המדינה הענייה ביותר באמריקה הדרומית. המהומות פרצו במחאה על מדיניות השוק החופשי של הממשלה, ועל החלטתה לייצא גז טבעי לארצות-הברית ולמקסיקו באמצעות צינור גז שיעבור דרך צ'ילה. בשל סכסוך גבולות רב שנים הקיים בין בוליביה לצ'ילה והתנגדות האופוזיציה, יצאו מאות אלפי מפגינים לרחובות בכל רחבי המדינה וחוללו מהומות, כאשר הם דורשים מן הממשלה לסגת מההחלטה, להלאים את תעשיית הגז וקוראים לנשיא, גונזלו סאנצ'ס דה-לו-זאדה, להתפטר מתפקידו.

בעל כורחנו למדנו להתרגל למציאות החדשה. סגורים במלון מחשש שההמון יפנה את זעמו כלפינו, ינסה לבזוז או להעלות אותו באש. למעשה זה לא היה כל כך קשה. הרי רובנו באנו לכאן כדי לאוורר את הראש מהשירות הצבאי האינטנסיבי, ככה שההרגשה האישית שלי הייתה שמדובר באותו סרט מלחמה, רק התפאורה השתנתה. הקונסול העביר לנו תדריכים שכללו מקרים ותגובות, שמרנו בתורות על פתח המלון, על משמעת מים, אסור היה לנו להתקלח והתפללנו לטוב.

דורית, בעלת ה"אל לובו", הייתה מעדכנת אותנו בחדשות ובהתפתחויות. מדי כמה ימים כאשר הוכרזה הפוגה בשעות הבוקר, קפצנו על ההזדמנות, נרשמנו בדף הנוכחות שביציאה מהמלון ויצאנו לקנות מצרכים בסיסיים לימי המהומות הבאים. באותה הזדמנות יכולנו להתרשם ממימדי ההרס ברחובות. בכל צומת הובערו מדורות, חנויות נבזזו, כספומטים הושחתו. בנוסף, על מנת להגן על עצמם בפני כוחות המשטרה והצבא, וכדי למנוע רדיפה אחריהם בכלי הרכב, הקימו המפגינים סוללות של לבנים בכבישים הראשיים. כך עברו להם שבועיים. אנחנו סגורים בתוך המלון ברוב שעות היממה, נמנעים מלהתקרב לחלונות על מנת שלא לגרות את ההמון, כאשר את רוב הזמן העברנו במועדון במשחקי סנוקר וצפייה בטלוויזיה.

לארוז ולהיות מוכן

שיחת טלפון הביתה על מנת להרגיע. מעברו השני של הקו היו ההורים בלחץ מובן, מבקשים שאספר מה קורה, "ותגיד לנו את האמת, לא כמו עידו שמסבן את אימא שלו". הם סיפרו על כך שההורים של המטיילים שנקלעו ללב ההתפרעויות מתארגנים להפעלת לחץ על הממשלה. ניסיתי להסביר שאין הרבה מה לעשות כי הבוליביאנים מסוכסכים בינם לבין עצמם ואין דלק או גישה לשדה התעופה, ולכן כל מה שאפשר לעשות זה לחכות שהמצב יירגע ולקוות לטוב. כשעה מאוחר יותר הגיעה דורית והודיעה ששגריר ישראל התקשר וכי מסתמן פינוי שלנו במטוס הרקולס צבאי פרואני בלילה. "זה מאוד מסוכן אבל מי שמעוניין שיארוז ויהיה מוכן ליציאה בחצות".

השעה המיועדת הגיעה, וכאילו שלא השתחררתי מצה"ל, מצאתי את עצמי יוצא שוב למבצע צבאי. הסתדרנו בשני טורים, מישהו ספר שכולם נמצאים והתחלנו ללכת עד לנקודת המפגש עם האוטובוסים שהייתה על דרך ראשית שהמפגינים לא חסמו. התנועה הייתה אמורה להיות שקטה, אבל 90 ישראלים שיכולים סוף סוף לברוח מלה פאס לא יצלמו כל מטר? לא יקראו קריאות שמחה? לא יקללו כל דוכן של צ'ולה בדרך? ובכל זאת, הגענו בשלום לשיירה שחיכתה לנו.

עלינו על שני אוטובוסים כאשר לפנינו נסעו שני כלי רכב של המשטרה ומשאית פתוחה מלאה בחיילים ומאחורינו כלי הרכב של השגריר וזה של המשטרה סגר את השיירה. המראה שנגלה לעינינו מחלון האוטובוס החשוך היה קשה. בצידי הדרך המוני מתפרעים ישנים זה לצד זה, רכוש מושחת והמון אבנים בכל מיני גדלים מפוזרות בכל עבר. בסופו של דבר הגענו לשדה התעופה הצבאי והחילוץ הושלם כאשר נחתנו בעיר ארקיפה שבפרו.

מיד כשיצאנו מהמטוס הקיף אותנו עדר של צלמים וכתבים שרצו לתעד את התיירים שחולצו מן הפרעות שבמדינה השכנה. יום לאחר מכן, הופתענו לראות תמונות שלנו על עמודי הכותרות של עיתוני החדשות השונים בפרו, לצד הכותרת המרכזית שמלמדת על כך שנשיא בוליביה הגיש את התפטרותו באותו הלילה. הידיעה הזו תפסה אותנו ברגשות מעורבים, מצד אחד שמחנו שמאבקם הצודק של אזרחי בוליביה נשא פרי ותקווה חדשה, מצד שני התאכזבנו כי גילינו שכל מבצע החילוץ היה לשווא, ושאם היינו נשארים יום נוסף בבוליביה, המצב היה נרגע מעצמו.

כעבור כמה ימים חזרנו ללה פאס והמשכנו בטיול כאילו כלום לא קרה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
5 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מה הופך סכסוך למוצדק?
ירון קלנר 23.08.2008
 
ניתוק בין הממשל לאזרחים- מצדיק מאבק ! ! !
עידן בלאו 27.08.2008
 
 
2. ממש גבעת התחמושת
אמאר 31.08.2008
 
 
3. הכל בזכות צ'ה גווארה
דון קישוט הקומניסטי 31.08.2008
 
 
4. זה פחות מפריע לי
מור 31.08.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©