הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נפל כוכב
 
שרון חסון משפשפת את עיניה בתדהמה: היא הייתה בטוחה שליבי בירן ייקח, כי מגיע לו, כי הוא כוכב נולד אמיתי, ולא ישראל בר-און, שהוא בעיקר כוכב של מסחטת דמעות לבנות 16
מאת שרון חסון | 27.08.2008
 

הרבה אנשים חיכו לרגע הזה. ציפו בכיליון עיניים לערב הזה, תוכנית הגמר של "כוכב נולד" אלוהים יודע איזה מספר. פשוט באיזשהו שלב הפסקתי לספור. לרוב, אני לא צופה בתוכניות ריאליטי. אבל בעונה הזו משהו השתנה. למשהו הזה קוראים ליבי. אני לא מתיימרת לטעון שריאליטי זה זבל, למרות שאני מסכימה עם הטענה שמדובר לרוב בתוכן רדוד. מצד שני, לא אכחיש שגם אני חוטאת ולעיתים מסירה, באלגנטיות, את היד מהעיניים ופוזלת לכיוון המסך כשזה שם. אומנם ישנם כאלו שיוותרו על כוס קפה עם חברה, על ספר טוב או על שנת היופי שלהם רק כדי לצפות בתוכניות האלו, אבל אם יוצא, אז יוצא. ויצא. והתאהבתי.

לי בירן. נער מוכשר, אמיתי, בעל חוש מוסיקלי מפותח ביותר, ואחד כזה שלא מפחד להסתכל לך ישר בעיניים. מעבר לכל התכונות המדהימות שנשקפות דרך העיניים שלו, הוא כוכב אמיתי. אחרת, לשם מה התכנסנו פה היום? לשם סיפורי החיים קורעי הלב? לשם היופי והחן? לשם הילדות הצעירות שבשעה אחת עשרה וחצי בלילה עדיין ערות ומביטות בכמיהה על ישראל יפה התואר, וכל זה בגלל החופש הגדול? טוב. אולי לשם כך כן התכנסנו.

מה לעשות שיש לו מראה גותי ועיניים חודרות מביכות במבטן. ליבי בירן
 

מאכזב. מעצבן. מקומם. מקומם לראות שעומד מולך בנאדם כל כך מוכשר, כל כך אמיתי, כל כך חלק מעולם המוסיקה וממש לידו עומד בנאדם מתוק, יפה תואר ו...איך לומר? חביב הקהל. אבל, רגע - אנחנו לא ממש בתחרות מלכת היופי או נערת השנה. אולי טעיתי בכתובת? התאכזבתי לגלות שאני בכתובת הנכונה. גמר "כוכב נולד". התוכנית שמגלה את הדבר הבא בעולם המוסיקה, את האמן הבא בעולם המרגש הזה. אלא שכנראה שאנשים לא ממש מבינים את המשמעות של אמן מוסיקלי. שהוא ו"כוכב נולד" לא נמצאים באותה נשימה. כי כשמסתכלים לעומק, למה ישראל הוא הכוכב הנולד?

למה, באמת, ישראל קיבל את התואר הנשגב הזה? כי הוא שר יפה? אבל באמת עכשיו - הוא שר יפה? אני בטוחה שהרבה אנשים יגידו שכן, אלא ממש בשנייה הזו אפשר יהיה לומר שדעתם נטרפה עליהם. ואפילו שלא באשמתם. עומד מולם בחור מקסים, בעל עיניים תמימות עם סיפור חיים סוחט דמעות, ושר בתוכנית הגמר, את השיר שהוא כתב על החיים שלו. באמת מרגש. ואני לא צינית.

התחלתי לשאול כל מיני שאלות, כמו: איפה המקצועיות? איפה ההבנה שבאמת ובתמים אתה צריך להיות מוכשר? התשובות הלכו לי לאיבוד בדרך. באותה הדרך שבה הבנתי שליבי, מלכתחילה, לא היה צריך להיות שם. כי הוא מוכשר. והתוכנית הזו? הוא מעבר לה. הוא שייך למקום אחר, למדרגה אחרת. של המקצוענים באמת. כי כמו ששלמה ארצי אמר: פשוט יש לו את זה. ואם שלמה ארצי אומר, מי אנחנו שנפקפק?

אז אולי, בדיעבד, העובדה שליבי לא זכה מחמיאה לו באיזושהי צורה. ככה לפחות הוא יבין שהוא לא נועד להיות חלק מהפופולריות הרדודה הזו. הוא יבין שמקומו לא שם, אלא במקום אחר. במקום האמיתי. כי הוא אמן. ולא סתם. אמן מוכשר. אפשר לראות לו את זה בעיניים. אבל מה לעשות שהוא לא המיינסטרים שבנות העשרה מצפות ממנו שיהיה? מה לעשות שיש לו מראה גותי, ועיניים חודרות שלאף אחד לו נוח עם זה? אז יותר טוב. לפחות ככה אתה יודע שאתה מיוחד. כי מה הרעיון של להיות אמן, אם לא להיות האחד ששוחה נגד הזרם?

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. את מדהימה
רינת 28.08.2008
 
 
2. יאללה שלך
לורט 03.09.2008
 
 
3. מה חדש
J 04.09.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©