הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סיכון מחושב
 
טל עמיר יצאה לטרק בדרך לעמק הקולקה בארקיפה שבפרו. למרות שהיו בדרך לא מעט סכנות, הן חלפו כלא היו ברגע קסום אחד
מאת טל עמיר | 04.09.2008
 

"ארקיפה ארקיפה ארקיפה" צועקים אלו שעובדים בתחנה המרכזית בקוסקו שבפרו. הם כבר יודעים שזהו היעד הבא של מרבית המטיילים שיוצאים מבירת האתר הארכיאולוגי הידוע - מאצ'ו פיצ'ו. מצד שני, בשעות הערב המאוחרות התחנה די נטושה וכי מעט תיירים מגיעים למקום, אלה שמנסים להוזיל את מחיר השהייה בטיול, שמוכנים לנסוע 11 שעות בתנאים קשים, ולא לוקחים בחשבון את ההורים שמודאגים בבית מול מהדורות החדשות.

"ארקיפה היא העיר השנייה בגודלה בפרו, ממנה יוצאים לאטרקציה הפופולרית בעמק הקולקה, מהעמוקים והיפים בעולם. שם אפשר לצפות במופע הקונדורים, עופות גדולים המכונים "נשרי העולם החדש", ועם קצת מזל אולי אפילו לתפוס כמה תמונות נדירות. כך הסבירה הגברת בהוסטל בו שהינו, "הבית של יעל", הסמוך לפלאזה דה ארמאס (כיכר התחמושת) במרכז העיר. אגב, בדיוק שם הסתובבה תמר שחק לפני שעלתה על המונית שהובילה אותה אל מותה. כמוה, גם אנחנו, שתי בנות, עלינו על מונית בשעות החשיכה לכיוון התחנה המרכזית השוממה כדי לתפוס את האוטובוס האחרון לכפר קבנקונדה, ממנו מתחילים לרדת ברגל.

המים היו נעימים. ולכן לא הרגשתי אכזבה. ארקיפה
תצלום: איתמר פרידמן

בשל עליות וירידות תלולות הטרק נחשב קשה במיוחד ורצוי לא לצאת לשם לבד בשום פנים ואופן. המטרה היא לרדת שלושה קילומטרים עד שמגיעים לעומק הקניון, להעביר שם את מחצית הלילה ולטפס חזרה לפני עלות השחר, על מנת להספיק להגיע למופע המיוחל של הקונדורים לקראת שבע בבוקר. זה אולי נשמע קל ופשוט, אבל להתעורר בשלוש לפנות בוקר באמצע קניון כאשר פנס הראש שהצטיידת בו כמעט לא מאיר בעלטה, זה מצב מלחיץ למדי. בייחוד כאשר בגשר הרעוע והמתנדנד אותו אתה צריך לחצות חסרות כמה וכמה קורות עץ.

מצוידות במפה שהכינה לנו הגברת מההוסטל, ישבנו בספסל האחורי באוטובוס במשך שש שעות, מיטלטלות מצד לצד בדרך הלא סלולה והנידחת לכפר. החלונות באוטובוס המעופש היו פרוצים לגמרי. שריקות הרוח ומבטיהם הלוטשים של המקומיים בשתי התיירות היחידות באוטובוס לא עזרו לשיפור ההרגשה. חיכינו שיגיע הבוקר
.
כשהגענו, מיד הצטרפנו לגל המטיילים. עם הזמן, הציפייה למעיינות החמים שבעמק הקולקה רק הלכה וגברה, כבר התחלתי לדמיין איך זה נראה. מים חמים, סוג של גייזר, הנובעים מתוך נחל או בור טבעיים, ואולי אפילו מעלים אדים, כשמסביב הרי הקולקה. אך כגודל הציפייה גודל האכזבה. הגענו לבריכה תחומה באבנים גדולות, שיצרה אפילו אשד מים. המים היו נעימים כדי לפתוח את הצהריים, ולכן האכזבה כמעט ולא הורגשה.

נחל שזרם לתוך הקניון הוביל אותנו אל היעד. בירידות מחליקות ואבנים מתדרדרות, רצוצים מעייפות, לבסוף הגענו. מקום הלינה היה כל כך קסום, שהנשימה הכבדה כבר הוסדרה מעצמה והוחלפה ברוגע פסטורלי. כך מצאנו את עצמנו, חבורה של תיירים: ישראלים, בריטים, שני אמריקאים וקנדי אחד, סביב שולחן מואר בנרות, אוכלים מבשר האלפאקה המשובח. המחשבה שיש אנשים שגרים שם ומעבירים את החיים שלהם בעומקו של הקניון ללא חשמל כמעט לא נתפשה.

לאחר צעדת טרום בוקר שארכה כמעט ארבע שעות, הספקנו להגיע למופע הקונדורים בדיוק בזמן. אך בשלב הזה כבר לא עניין אותי לאיזה כיוון יעוף הקונדור ואיזה פעלול הוא יעשה כשהקונדור השני יחצה אותו. נדהמת מכמות האנשים שהגיעו באוטובוס רק בשביל לתפוס תמונה וללכת, הבנתי שכל המופע הזה היה רק מניע, שהקסם נמצא הרחק מהציוויליזציה ומרחשי הפלאשים של המוני התיירים שפקדו את המצפה בבוקר.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©