הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
המפלצת חזרה, בגדול
 
להקת מטאליקה מוציאה אלבום ומוכיחה לכולם שלמרות הסכסוכים והבעיות היא נשכנית ובועטת מתמיד
מאת עידן בלאו | 23.09.2008
 

אילו אסוציאציות מעלה בראשכם השם מטאליקה? להקה שבעה. ארכאית. להקה ששכחה את השורשים שלה. כדאי שתחשבו שוב. מטאליקה חוזרת ובגדול. הפעם היא ככל הנראה אינה רק "סוג של מפלצת", כשמו של הסרט התיעודי שהוציאה ב-2004, אלא המפלצת ב-ה' הידיעה של סצנת המטאל העולמית.

אלבום האולפן התשיעי של מטאליקה, שנקרא "Death Magnetic", יוצא לאחר תקופה של יותר מעשור שבה נראה כי הלהקה עסקה בכל מלבד מוסיקה. בין היתר, בסכסוך משפטי מסוקר מול שרת שיתוף הקבצים "נאפסטר", ריבים  בין חברי הלהקה, בעיית ההתמכרות לאלכוהול של הסולן ג'יימס האטפילד והחלפתו של הבאסיסט ג'ייסון ניוסטד ברוברט טרוחילו. בכל להקת רוק מצליחה ורווית אגו אחרת, טלטלות שכאלה היו עשויות לגרום לפירוק מיידי של העסק, אבל לא אצל מטאליקה.

העמידות מעוררת הכבוד של הלהקה במשברים, מקבלת ביטוי בשיר השלישי באלבום החדש שנקרא: "Broken, Beat & Scarred" במהלכו שר ג'יימס האטפילד "אתה עולה, אתה נופל, אתה למטה ושוב למעלה, מה שלא הורג אותך - מחשל אותך!". ואכן, נדמה שאין דרך טובה מזו לתאר את ההתאוששות של מטאליקה מן המשברים ואת השיפור האדיר בין " St. Anger" , האלבום הקודם והחלש שהוציאה ב-2003, לאלבום הנוכחי.

סכסוכים והתמכרות לאלכוהול, כל להקת רוק רווית אגו אחרת כבר הייתה מתפרקת
 

אם האזנה לאלבום הקודם הייתה גורמת לכאב ראש בעקבות השירים המייגעים, והסאונד הלא מלוטש עד כדי מתכתי שאפיין אותו, האזנה לאלבום החדש עדיין גורמת לכאב ראש, אך מסוג אחר. הפעם, זהו כאב ראש שאני מוצא את עצמי חוזר אליו פעם אחר פעם, כאדם הצופה בסרט אימה טוב שיודע שעוד מעט ייבהל, אך אינו יכול להפסיק את הצפייה. במקרה שלי, המזוכיסטיות נוצרת בגלל שהאלבום החדש מעורר בי רגשות נוסטלגיים, ומזכיר לי את אלבומיה הראשונים והמשובחים של הלהקה בשנות ה-80', לפני שפנתה לכיוון ממוסחר ולקהל רחב יותר.

ניתן לחלק את 25 שנות פעילותה של מטאליקה לשתי תקופות עיקריות: הטראש-מטאל, תקופה הכוללת את ארבעת אלבומי האולפן הראשונים שמאופיינת בסאונד כבד יותר, שירים ארוכים ותכנים בעלי אופי חברתי בעיקרם. אחריה באה התקופה האלטרנטיבית, שהתחילה ב-91' עם צאתו של האלבום השחור, המצליח ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית עד היום, ונמשכה עד האלבום הנוכחי. השינוי המוסיקלי שביצעה מטאליקה בתקופה זו כלל שירים קצרים יותר, סגנון מטאל נגיש יותר, השפעות של בלוז וקאונטרי, ושירים שעסקו גם בתכנים אישיים.

האלבום החדש, הכולל עשר רצועות בסך הכול, מסמן חזרה לתקופה הישנה והטובה יותר מבחינה מוסיקלית, וניכרים בו אלמנטים רבים שאפיינו את מטאליקה בתחילת דרכה, והפכו אותה ללהקת הטראש-מטאל הגדולה בעולם. השירים חוזרים להיות ארוכים, הליריקה עוסקת במוות ובנושאים אפלים נוספים, קצב הנגינה מהיר יותר וקטעי הסולו גיטרה של קירק האמט חזרו ובגדול לאחר שנעדרו כליל מן האלבום הקודם של הלהקה.

סובלים מתסמונת היציאה לחופשי מכלוב הזהב. חברי להקת מטאליקה
 

האזנה לשירי האלבום גוררת עימה השוואה בלתי נמנעת וכמעט מיידית ל-"And Justice For All", אלבום המופת הרביעי של הלהקה. מעבר לעובדה שסגנון הנגינה דומה, גם סדר השירים באלבום החדש מעורר אסוציאציה ישירה לאלבום זה. מה שניכר בעיקר בשיר הראשון שמזכיר את "Blackened" המהיר, שנשמע כמו שיר שהוקלט באותו סשן הקלטות באותה תקופה ב-1988, בשיר הרביעי שמזכיר את "One", השיר המצליח והמוכר ביותר מ-"And Justice For All " ובשני השירים הסוגרים את האלבום, קטע אינסטרומנטלי ארוך של יותר מתשע דקות ושיר מהיר וכסחני שנועל את האלבום.

אך האזנה ל- "Death Magnetic" מעלה אסוציאציות גם לאלבומים מוקדמים אחרים של הלהקה. השיר השני באלבום, "The End of The Line", מהווה מעין המשך לשיר "Creeping Death" מהאלבום "Ride The Lightning"- האלבום השני. נוסף על מבנה הליריקה והלחן של הבתים שבו, ההקבלה בין השירים הינה במקרה זה גם רעיונית. שני השירים עוסקים ביציאה מעבדות לחירות, כאשר השיר המקורי מתאר את סיפור עבדותם של היהודים במצרים ועשרת המכות שהובילו ליציאת מצרים, ובשיר באלבום הנוכחי מדובר על עבדות מסוג חדש, ככל הנראה של הלהקה לחברת התקליטים "אלקטרה" איתה סיימה חוזה ארוך שנים ("העבד הפך לאדון, צריך יותר ויותר, מעכשיו ולעד, צריך יותר ויותר").

בנוסף, קיים באלבום שיר המשך שלישי לבלדה המצליחה "Unforgiven" מהאלבום השחור. אם השיר המקורי עסק בחוסר היכולת של האדם לסלוח לחֵברה, ושיר ההמשך השני עסק בחוסר היכולת שלו לסלוח לבת הזוג שלו, שיר ההמשך השלישי מהאלבום הנוכחי עוסק בחוסר היכולת של האדם לסלוח קודם כל לעצמו על טעויות שביצע ("איך אני יכול להאשים אתכם, אם איני יכול לסלוח לעצמי?").

אגרסיביות יתר

עם כמות כה מרשימה של אזכורים, קשה שלא להיסחף להשוואות ולקביעה שמדובר בקאמבק המיוחל של הלהקה וחזרה לימיה הגדולים, אך עדיין חשוב לשמור על פרופורציות. האלבום החדש מסמן אמנם שינוי חיובי ונכון, ואף חזרה לשורשים הסגנוניים שהפכו אותה למפלצת מטאל כוחנית, אך מטאליקה באלבום החדש אינה הלהקה הצעירה והלוחמנית שפעלה בשנות ה-80, כפי שחבריה ודאי היו רוצים שנחשוב על פי כמות האנאלוגיות שהם שתלו בו. אלו גורמות אמנם לחיבור מהיר של המאזין לרצועות החדשות, אך גם גורמות לו להגיע מהר מאוד למסקנה כי ללא כל ספק החומר הישן של מטאליקה איכותי, עשוי טוב ומשכנע יותר באמירותיו.

יתר על כן, כאשר בוחנים את התכנים שבאלבום מגלים אגרסיביות יתר, שאינה מאפיינת אפילו את מטאליקה בתחילת דרכה. בדיקה קצרה של כמות הפעמים שהמילה "מוות" על הטיותיה השונות מוזכרת בעשרת השירים שבאלבום, מעלה כמות לא מבוטלת של 27 אזכורים!, אם תוסיפו גם את האזכורים הרבים למילים "סוף" (19), ו"מאבק" (13), תקבלו את הרושם הראוי לעודף האגרסיביות הקיימת באלבום.

המפלצת חזרה אמנם ובגדול, אבל היא סובלת מתסמונת היציאה לחופשי מכלוב הזהב שבו היא הוחזקה בתקופת האלבומים הנגישים שהחלה בשנות ה-90'. כעת היא השתחררה ומנסה להוכיח שהיא עדיין יודעת להתנהג בטבע הפראי כמו פעם. מנסה אולי יותר מדי.

כניסה לאתר הרשמי של "מטאליקה"

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
6 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. GOOD! GOOD!
Ya Ya from NYC 25.09.2008
 
FROM PETAH TIKVA
JJ 26.09.2008
 
 
2. טואוב
אמיר 25.09.2008
 
לא כל כך מסכים...
עידן בלאו 26.09.2008
 
אז ככה
אמיר 26.09.2008
 
בסדר גמור
אמיר 07.10.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©