הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמו עכבר במלכודת
 
בפירוט מצמרר מספר יוסי אבידר איך טיול עם חבר ליד הבית, הפך לערב ארוך ומסויט בתחנת משטרה במרכז הארץ, כשהוא נתון לחקירה ולהתעללות. מצאו להם עבריין
מאת יוסי אבידר | 03.10.2008
 

הם הגיחו מהאפלה במכונית הכסופה שלהם וחסמו את דרכנו, שלי ושל גיל. אחד שמנמן והשני קירח. "יש תעודה מזהה?" צעק לעברנו הבחור השמנמן. "מי אתם" שאלתי כולי המום ואחוז אימה. "שוטרים" השיב. האזור היה מבודד וריק מאדם, החושך שלט בכל מקום. תהיתי אם הם באמת שוטרים? הם לא לבשו מדים אלא סתם ג'ינס כחול ואימונית שחורה. המכונית לא הייתה משטרתית אלא סתם כסופה. התחלתי להילחץ. בכלל, כל האזור הזה הפחיד אותי יותר מדי, רציתי להגיע הביתה כמה שיותר מהר.

אבל הברנש פנה אל עבר המכונית הכסופה לאחר שלקח מגיל את תעודת הזהות שלו, נכנס פנימה ורשם את הפרטים על גבי לוח קשיח. "תביא את תעודת הזהות" הוא ציווה עלי. "אין לי כאן תעודה מזהה" אמרתי. הבחור הסתכל עלי בחשדנות. "מה זאת אומרת. אין לך?" אמר בנימה יהירה. הסברתי לו שאני גר במרחק של מאה מטרים מהמקום שאנו עומדים בו, וסתם יצאנו לטיול ברגל כדי לנשום אוויר צח. הוא לא הרפה והלחיץ אותי עוד יותר. כל הסיטואציה הפכה להיות מפחידה יותר. הרגשתי איך הכול סוגר עלי. למה אני צריך את כל הבלגן הזה? 

"טוב, אנחנו הולכים אלי הביתה" אמרתי לברנש. "אתם לא הולכים לשום מקום" הוא התעקש. "מי אתה? תראה תעודה מזהה!" הוא לא הרפה והביט בי בפוזה מלאה כוחניות ועוצמה. הרגשתי חסר אונים כמו עכבר הלכוד בפינה, ורציתי כבר להשתחרר ולברוח. הלחץ התחיל לחלחל בכל נימי נפשי.

תוך דקה אולי פחות הגיעה ניידת משטרתית ושני שוטרים חסונים הגיחו ממנה
תצלום: אילוסטרציה


"תראה לנו תעודה" אמרתי. הוא הראה מרחוק. התעודה הייתה הפוכה, לא ברורה. לא ראיתי את שמו. הוא סגר את הארנק עם התעודה בחוזקה, והביט בי במבט קר של רוצח שכיר. "נו, מה השם שלך?" הוא לחץ. "תקשיב" אמרתי לו. "אנחנו רק מטיילים פה, אנחנו עכשיו הולכים לבית שלי. חבר שלי נתן לך את הפרטים שלו, והראה לך תעודה מזהה והוא מכיר אותי, ואם הוא בסדר אז גם אני. אתה רואה שאני לא נראה כמו רוצח או מחבל", ניסיתי. הוא גיחך על דברי ואמר "אין פרופיל לאנשים כאלה". הרגשתי שאני מתחיל להזיע בכל גופי. הלחץ היה גדול מדי. הסמטה האפלה, שני הבחורים ספק שוטרים, ספק אלוהים יודע מה. 

"טוב, אנחנו הולכים, תשכח שהיינו פה" אמרתי לבחור, אבל הוא התעצבן. המבט שלו הפך להיות יותר חודרני ומפחיד. ממש חששתי לחיי. "איך קוראים לך?" הוא לא הרפה. נלחצתי, הרגשתי איך אני מתחיל לאבד שליטה. איזשהו קול פנימי בי זעק "הצילו". חשתי שדעתי נטרפת עלי. "משה" נפלט לי לבסוף. "משה, מה?" הוא המשיך "משה דיין" אמרתי מה שעלה לי ישר בראש. "מה תעודת הזהות"? הוא שאל. הרגשתי את הבל פיו נושף על פני. פחדתי. הייתי מאוד מבולבל, לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לו מספר תעודת זהות מפוברק. הוא עזב אותי, נשמתי לרווחה. הוא רשם את הפרטים שלי על גבי הפנקס הקשיח שלו והבחור הקירח עמד לידינו ושמר עלינו ככלב מיומן. הוא יצא מהמכונית הכסופה ופנה אלי. "הפרטים לא נכונים" הוא כעס. "זאת הונאה, אתה משקר לשוטר?" נבח עלי. 

"מה מספר תעודת הזהות שלך, שוב". כעס השוטר. "מה שאמרתי לך" עניתי. הוא הביט בי במבט מרושע. הוציא מכשיר קשר וקרא לניידת. תוך דקה אולי פחות הגיעה ניידת משטרתית ושני שוטרים חסונים הגיחו ממנה. "תן את הפרטים שלך" הם צעקו עלי, והשמנמן הוסיף "הוא משקר, מנסה להונות אותנו". מה עושים? "אנחנו לא פושעים, לא אנסים, לא רוצחים, לא מחבלים ובטח לא שודדים. אנחנו סתם בני טובים שגרים כאן באזור". הסברתי בפעם המי יודע כמה. "תעזבו אותנו לנפשנו אנחנו רוצים ללכת הביתה. אתה רואה שאני בחור נורמטיבי לחלוטין, עיזבו אותנו".

חלום סוריאליסטי

השמנמן התקרב אלי הוציא מכיסו אזיקים כסופים וניסה לכפות את ידי. "מה אתם עושים? תעזבו אותי" צעקתי. תוך שניות ארבעת הבחורים השתלטו עלי, העיפו אותי על גבי הרכב המתכתי והקר באלימות, הכאיבו לי מאוד, כפתו את ידיי באזיקים מאחורי הגב והכניסו אותי בכוח לרכב.

התחלתי למלמל בפחד לבחור הקירח שישב לידי שאני לא מרגיש טוב, ואני מטופל על ידי פסיכיאטר בטיפול תרופתי וגם על ידי פסיכולוגית ואני צריך את התרופות שלי נגד חרדה. הוא התעלם מדברי. הבחור השמנמן שישב מלפנים הודיע לי בחיוך "עכשיו הסתבכת באמת". האוטו החל לנסוע. גיל ניסה להפציר בשוטר שניסע לבית שלי כדי שאביא את תעודת הזהות החסרה. השמנמן חייך "מאוחר מדי. עכשיו אנחנו נוסעים לתחנה". "תורידו את גיל, מה הוא קשור לסיפור הזה?" צעקתי. "זה לא העניין שלו, תנו לו ללכת הביתה". ביקשתי. "לא" הם ענו  "הוא צריך לתת עדות". 

הרגשתי לכוד, אנוס, כארי בסוגר. ליבי זעק, רציתי לברוח, לצרוח. הכול נראה לפתע כחלום סוריאליסטי. יצר ההרס והטירוף החל להשתלט עלי חודר לכל חלקיק. אני מניח שזהו סוג של מנגנון הגנה שהגוף נוקט בעת משבר, כשהנפש קורסת ואין בכוחה לשאת את הכאב, הבדידות, הלחץ. "אז מה, ככה אתם מבזבזים את כספי התושבים? במקום לעצור גנבים וטיפוסים מפוקפקים, אתם עוצרים שני בני טובים לשווא. האם זה אינו בזבוז של זמן, משאבים, מאמץ? בעוד שכח האדם צריך להיות מופנה לפריצות אפשריות באזור?" שאלתי.

שערי תחנת המשטרה נפתחו בפנינו והמכונית נכנסה בחריקת בלמים היישר אל רחבה מלבנית עם כמה צריפים. הבחורים הוציאו מיד את גיל שישב עד עכשיו בדממה, מכווץ כולו בפחד במושב הקדמי ולקחו אותו לחדר חקירות. רק אחרי שגיל נעלם, השוטר משך אותי בברוטליות מחוץ לרכב והכאיב לי. הרגשתי כל כך כאוב ומושפל. "תפסיק למשוך אותי בכוח, אתה מכאיב לי" צעקתי. הוא חייך ברשעות והתעלם מדברי והמשיך במעשיו. "אם לא תפסיק, אני אצטרך לבעוט בך כדי שתפסיק להכאיב לי. אתה מוציא לי את הכתף מהמקום", ייבבתי.


האזיקים לחצו לי על המפרקים, הכתף כאבה מאוד, כל התנוחה הייתה ממש לא נוחה. חשתי כמו פושע נמלט. באותו רגע איבדתי את הקו הדק בין דמיון למציאות. איך הגענו למצב הזה? הרגשתי כאילו נשאבתי בעל כורחי לתוך סרט הוליוודי. אני בסרט? אני במציאות? הפחד, חוסר הוודאות והכאב פילחו את לבי לאלפי רסיסים, והטירוף נדלק בעיני.התחלתי לדבר ללא הפוגה בצורה אסוציאטיבית כאילו בלעתי פטפון. לא יכולתי להפסיק. אני מניח שדיבור היתר נבע מתוך צורך לשחרר את הפחד כמו שגילה פרויד מזמן.

 

"אה, ככה אתה מדבר" השוטר התחמם. "אין בעיה". נכנסתי ללחץ. "לא עשיתי כלום" צעקתי בפחד. "תעבירו לו את האזיקים לקדימה" פקד אחד השוטרים  על היתר. בגסות רוח הם השתלטו עלי והכאיבו לי, ובכוח העבירו לי את הידיים לפני הגוף. לפני שהספקתי לעכל את המצב החדש, הגיע שוטר עם אזיקים נוספים לקשור לי את הרגליים. שישה שוטרים ריתקו אותי, בלי שיכולתי  להתנגד. אחד נתן לי סטירה מצלצלת וקרא "חתיכת חרא" בזמן שהאחרים קושרים את רגלי ולוקחים ממני את טיפת הכבוד העצמי והאנושיות שנותרה בי.

חיוך זדוני ספק אנושי ספק חולה

חבול וכאוב בכל חלקי גופי, הוליכו אותי לחדרו של מפקד המשטרה. שאלתי אותם אם יש בתחנה פסיכולוג? והם גיחכו. "אז אפשר אולי לדבר עם שוטרת?" התחננתי. הם השיבו בגסות שאין אישה בתחנה בשעה כזאת. מפקד התחנה יצא מחדרו. בחור תמיר עם כתפיים מוצקות, גבוה ממני בשני ראשים לפחות, וחיוך זדוני ספק אנושי ספק חולה הסתמן על פניו.

השמנמן הביט בנו מהצד וצעק "בואנה, אתה לא יודע, זה משהו מיוחד" ולגלג עלי. מפקד התחנה יצא מחדר ואמר לי "נו, אתה רוצה להגיד לי איך קוראים לך?" אמרתי לו שאסכים להגיד לו את השם המלא רק אם יבטיח שאני אוכל לדבר עם מישהו בתחנה הזאת בהיגיון, ושהיחס המשפיל איננו הכרחי לאזרח מן השורה שלא עשה שום דבר שמצדיק יחס כזה. "אז אתה לא מסכים להגיד לי איך קוראים לך?" הוא התעצבן ממש וחנק את גרוני כששני הבחורים שלכדו אותנו באותה סמטה האפלה עמדו בצד וצחקו מהמחזה המשעשע. "אתה רואה" צחק  השמנמן, "הבאתי לך היום משהו מיוחד".

"אתה דלוק?" שאל אותי מפקד התחנה בעודו חונק את גרוני ומצמיד אותי אל הצריף בכוח. באותו רגע חשבתי שהוא מתכוון לכך שאני עצבני או משהו כזה. רק בדיעבד הבנתי שהוא מתכוון לשאול אם לקחתי סמים. מה שמצחיק עוד יותר בכל הסיפור הזה שלא הבנתי מה הכוונה של המושג "דלוק" כפי שהוא התכוון, כי מעולם לא עישנתי סמים. לא רק שלא עישנתי סמים בכל 27 שנותי מעולם לא עישנתי ולא שתיתי. כן, אני לגמרי סוג של חנון. מה לעשות? "אתה דלוק?" הוא חזר על דבריו כשידיו לופתות בחוזקה את גרוני. "עליך?" עקצתי אותו. "לא. אתה לא עושה לי את זה" הקנטתי אותו. הבחורים מסביב צחקו ומלמלו בינם לבין עצמם "איזה טמבל, הוא לא הבין". "דווקא, הבנתי טוב מאוד" השבתי בניסיון להציל את כבודי הרמוס.
 

מפקד התחנה חנק את גרוני כששני שוטרים עמדו בצד וצחקו מהמחזה המשעשע
תצלום: אילוסטרציה


אש נדלקה בעיני מפקד התחנה שהדף אותי בברוטליות מטורפת על גבי כלי הרכב המשטרתיים כאילו הייתי בובת סמרטוטים. הוא פרק עלי את עצביו והמשיך להשליך אותי על גבי המכוניות. כאב עז פילח את גבי וצלעותיי. הרגשתי איך הצלעות שלי מתרסקות מבפנים. חשתי שבאותו רגע הפסקתי להיות בנאדם עם אישיות, סיפור חיים, חברים, משפחה.
 
מפקד התחנה הוליך אותי אל חדרו. התיישבתי על כיסא עור שחור מרופד. "קום" הוא צעק "זה כיסא לאנשים טובים, לא לחרות כמוך". הוא צעק וכל שאר השוטרים הצטרפו אליו במקהלה. "אתה טינופת אתה, יאללה כבר תשב בכיסא הזה". הוא הושיב אותי על כיסא מרופט. "אז אתה רוצה להגיד לנו איך קוראים לך?" שאל. הסברתי לו שאני לא מתכוון לדבר איתו כי הוא טיפוס אלים, ואני לא מדבר עם אנשים חסרי הליכות. אמרתי לו שאני במצב נפשי לא טוב וגם הפסיכיאטר והפסיכולוגית שלי יודעים זאת. נתתי לו את השמות שלהם.

לחדר נכנס שוטר שאמר למפקד התחנה שהוא חולה. מפקד התחנה הציע לו וגיחך שכדאי לו לנשוף עלי את כל האוויר והחולי שלו כדי שאהיה חולה כי אני סתם זבל". מפקד התחנה המשיך לדרוש ממני להזדהות, ואני בשלי: איך הם מתייחסים אלי כמו לעבריין כשאני אזרח למופת ושהיחס הזה לא מגיע לי.

פלנטה אחרת

הוא לגלג עלי "אבל אתה עבריין. אתה בנאדם רע. אני רואה את הרוע שלך". כעסתי עליו. "אין לך זכות להגיד לי כאלה דברים, אתה לא יודע מי אני. אתה לא מכיר אותי. אני לא חשוד פה על רצח או עבירה או משהו כזה. ומי שאלים פה זה אתה. אל תשכח". "אני אלים?" הוא היתמם. "אני הרבצתי לך?" שאל. "כן, אתה זרקת אותי על המכוניות בכוח כאילו הייתי חפץ. לא שמעת מי אני, מה אני, מה ההיסטוריה, לא ישבתי לדבר איתי בנועם. ישר תקפת אותי אתה וגם שאר השוטרים שלך. זה שנתן לי סטירה והאחרים שקראו לי בשמות גנאי" השבתי."לא היה ולא נברא", הוא גיחך "אני לא נגעתי בך וגם אף אחד בתחנה. אתה ממציא את הדברים" הוא צחק. "אין לך עדים. מה אתה חושב, ככה זה עובד בחיים ילד. קולגה מגן על קולגה. אם רופא מפשל אז החבר שלו הרופא האחר יגן עליו. ככה זה בחיים", הוא  חייך חיוך מרושע של ניצחון.

באותו רגע הבנתי למה גיל נעלם מההתחלה כי הם רצו להעלים אותו בתור עד. כדי שהם יוכלו לעשות לי ככל שעולה על רוחם. הרגשתי כל כך אבוד כאילו אני בפלנטה אחרת ולא במדינת ישראל. זו מדינה דמוקרטית? איפה הצדק? איפה האנושיות? והרי במה בסך הכל חטאתי בזה שנכנסתי להתקף חרדה ואני מפוחד? בגלל שבהתחלה לא מסרתי את שמי המלא ועכשיו אני מפוחד שיפתחו לי תיק פלילי על לא עוול בכפי? אבל הצדק לא עומד לצדי.

שהרי כל הסיטואציה יכלה להתנהל אחרת. הרי השוטרים פשוט חיפשו לגוון להם את הערב. הם קלטו שאני טיפוס מבוהל ולכן נמנעו מלהבהיר שהם שוטרים שעושים את תפקידם. שהרי אם היו מראים תעודת שוטר כמו שצריך, מיד בהתחלה, הייתי מגיב בצורה נורמלית ומבקש מהם לגשת איתי הביתה, כדי שאוכל להראות להם אותה בלי בעיות.

ריח של תא מעצר

במקום זה הם המשיכו להתעלל בי כשהם רואים איך אני הופך יותר ויותר חרד. וכך, כשאמרתי להם שאני בטיפול הם צחקו עלי, אמרו לי שאני "קוקו" "מטורף"  "משוגע" ושאני אפסיק לשחק משחקים, שהם הולכים להשליך אותי לתא עם עבריינים מסוכנים שיעוללו לי דברים איומים. ומפקד התחנה הודיע לי שהלילה אני אריח תא מעצר. שהרי אם הייתם פוגשים אותי פנים מול פנים אפילו לשיחה של חמש דקות, בקלות הייתם יכולים להבחין שאני טיפוס ממש לא מזיק. בחור נורמטיבי .

"אני צמא" אמרתי לשוטרים. הם צחקו עלי ואמרו שזה לא מעניין אותם, ורק כשהם יחליטו אז יתנו לי לשתות מים. הרגשתי כמו חיה פצועה. שוטר נוסף הגיח לחדר, ביקשתי ממנו שיוריד לי את האזיקים מהרגליים. הוא הסכים ולקח אותי לחדר חקירות. זה היה חדר קטן כמו משרד פלוגתי בצבא.

"אני צריך את הכדורים שלי" הפצרתי בחוקר. "אלה כדורים נגד חרדה, אני לוקח אותם כבר ארבעה חודשים. אני חייב אותם". הוא לא הסכים שאלך הביתה, ותירץ זאת בכך שאם אתאבד בדרך הביתה זה יהיה על אחריותו. הוא התחיל בתחקיר. כמו רובוט כתב את כל מה שיצא לי מהפה לא הייתה שום רגישות, זאת לא הייתה שיחה שבאה להבין מיהו האדם שיושב מולך אלא אך ורק שיחה שמטרתה להגיד לך שהולכים לשפוט אותך, ואתה נכנס למעצר. בשלב מסוים במהלך החקירה החוקר איבד את שלוות נפשו, ואמר לי "אתה חושב שבאמת איכפת לי ממך? מבחינתי, אחרי שיחתמו עליך ערבות אתה יכול להתאבד. אין שום בעיה". ואז הוא שאל שוטר נוסף שנכנס לחדר "מה השעה?" כשההוא השיב שהשעה אחת עשרה בלילה, הוא הזדעק "מה? כל כך מאוחר? כמה זמן אני מבזבז על החתיכת אפס הזה. יאללה אני עף הביתה". הוא הוציא את בגדיו מהארונית ונעלם.

האישה תביא את הישועה

נכנסה שוטרת. חשבתי לתומי שמאישה תבוא הישועה. התחלתי להסביר לה שאני פה בטעות, וסתם הרביצו לי, קיללו אותי ורמסו את כבודי עד עפר. קמתי ודיברתי איתה בגובה בעיניים, כמו בנאדם. "שב מיד" היא צעקה עלי. התיישבתי בשקט כשידי כפותות, לבי שבור, וכאב חד מפלח את גופי מהמכות ומהאחיזות האכזריות של השוטרים.

ואז מפקד התחנה נכנס לחדר והם התחיל לדבר ביניהם. ביקשתי להתקשר. "יש לי הרי זכות לשיחת טלפון. לא?". הם צחקו. "יאללה" השוטרת צעקה "בוא נעיף אותו מכאן את החרא, ניקח אותו ל'אברבנאל' ונאשפז אותו בכפייה. מה אנחנו צריכים אותו פה על הראש שלנו. סתם פסיכי. "תפסיקי להגיד לי כאלה דברים" ביקשתי ממנה.

"אני מרחמת עליך, אתה דפוק במוח" היא לעגה לי. "יאללה נעיף אותך לתא ואחר כך לא איכפת לנו מה יעשו לך. אתה ממש מכה. מסכנים ההורים שלך, איך הם סובלים אותך". היא הדפה באגרסיביות את הכיסא שישבתי עליו כאילו הייתי חפץ רק כדי לפתוח את הארון של הקפה. "את יכולה לפחות לבקש שאזוז עם הכיסא" אמרתי. "אני בנאדם, יש לי רגשות את יודעת". "יאללה, תסתום, פסיכי, מפגר" היא ירתה כלפי. מפקד התחנה הצטרף אליה וצחקק. "ראית איזה בזבוז? נתקענו עם הדבר הזה". "אני לא דבר" התעצבנתי, "יש לי שם ואני בנאדם".

חרב פיפיות

במהלך כל שהותי בתחנה, כארבע שעות, נכנסו מדי פעם שוטרים חדשים, ולעגו לי, רמסו את כבודי, והתייחסו אלי כחפץ אף לא אחד ראה בי את הבן שלו שיכול היה להיות במקומי. הייתי כלי משחק בידיהם בתוך פלנטה שבה הם שולטים, בה הם מחליטים מהם החוקים. ובכל זאת, יש פה אבסורד מסוים, שהרי אנחנו האזרחים הפקדנו בידי המשטרה את הכוח כדי לאכוף את החוק כדי שיגן עלינו, הנורמטיבים, מפני הרוע שקיים בעולם. ממתי ההחלטה זאת הפכה לחרב פיפיות או שאולי המשטרה הסתנוורה כל כך מכוחה, עד ששכחה שהיא עובדת לטובת הציבור, ולא נגד הציבור. היא הרי משרתת אותנו, משלמי המסים. הלא כן?

מפקד התחנה יצא מהחדר והשאיר אותי עם השוטרת העצבנית. לפתע קלטתי שהיא מקלידה עלי מסמך במחשב שאני תקפתי שוטר. כל כך התעצבנתי באותו רגע. אני תקפתי? מהרגע שהגעתי לכאן העליבו אותי, רמסו את כבודי, הרביצו לי, צלעותיי כואבות והם מסובבים את הסיפור כך שבסופו של דבר אני תקפתי שוטר. עד מתי רשעים יעלוזו? מתי השקרים ייפסקו?

קמתי ממקומי. "למה את כותבת עלי את התיק הזה? אלה שקרים על גבי שקרים!" כעסתי. "שב במקום שלך, אידיוט" היא כעסה כמטורפת והושיבה אותי באלימות. בחיים שלי לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל כך אגרסיבית. באותו רגע נכנסו הרבה שוטרים וצעקו עלי.

הכול הפך מטושטש

ישבתי על הכיסא שלי מדוכא ומבולבל, שמעתי פסיעות שהולכות וגוברות. מפקד התחנה הופיע שוב בפתח עם חיוך חביב. לא הבנתי מדוע הוא מחייך בנחמדות כזאת. ואז להפתעתי הרבה הורי עמדו על סף הדלת. בחיים שלי לא שמחתי לראות אותם כמו באותם רגעים. "הם חיות. אין לכם מושג מה הם עשו לי" צעקתי. הרגשתי איך כל המתח הנפשי שהצטבר בתוכי החל להשתחרר. "הם הרביצו לי, קיללו אותי התייחסו אליי כמו לחרא, ולא עשיתי כלום". אבל אבא שלי אמר "בחיים צריכים ללכת עם הזרם לא נגד הזרם. הם רק רצו לעזור לך" ומפקד התחנה מחייך ואומר לי "תקשיב לאבא שלך, הוא צודק". "לעזור לי?" צעקתי, "הם שקרנים. אתה לא מבין זה הכול הצגה הם משחקים אותה נחמדים, הם מושחתים אין לך מושג עד כמה" הרגשתי איך אני עומד להתפוצץ.

"הכול פה שקרים. אתה לא מבין? אי אפשר לבטוח בשוטרים האלה" המשכתי לצעוק "ועכשיו הם מנסים לתפור לי תיק שהרבצתי לשוטר ולעשות ממני עבריין". ואז מפקד התחנה נעמד מאחורי, חיבק אותי בחברמניות וטפח על שכמי. "תמחקי את התיק מיד" הוא הודיע בעיניים שרשפו זעם ותסכול לשוטרת.

הרגשתי שנגמר לי האוויר, קנה הנשימה שלי נאטם לפתע. איבדתי שליטה. "אההה" צעקתי כאחוז טירוף. באותם רגעים ממש הכול הפך מטושטש, לא זכרתי מי אני, מה אני, איפה אני. הייתי מרוכז כול כולי בכאב, במאה טון של עצב שיושבים לי על החזה וממאנים להשתחרר. החדר נמחק. צעקותיה של אימי ברקע, ובכייה נמחק מזיכרוני. השוטרים שריתקו אותי לרצפה נמחקו. הכול נמחק, רק אני והכאב עכשיו, לבד.

 


מי שנתקל ביחס דומה, מוזמן לכתוב אלינו ל"כנסו-כנסו" או להוסיף טוקבק

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מפחיד
גדי 07.10.2008
 
 
2. זה פרצופה של ישראל
ראובן 13.05.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©