הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רגש, רגש תרדוף
 
התקשורת מייצרת דרמות מיותרות כדי לקדם רווחים ורייטינג. דרך רצח הילדה רוז, והמשבר הכלכלי אפשר לראות בבירור איך יוצרים פאניקה
מאת ערן רז | 21.10.2008
 

היו ימים, ולא ממש מזמן, בהם הרגשתי טוב עם עצמי. אני זוכר שהייתי פותח את מהדורת החדשות ותמונה נצחית של ילדה עצובה מביטה בי בעיניים. אני זוכר איך גידפתי את הפראים הללו ששחטו אותה, והשליכו אותה לירקון בתוך מזוודה בעודה בחיים. אני זוכר איך הייתי מטייל בפארק עם חברים על האופניים, היינו עוצרים על "הגשר של רוז" שולפים את הנייד ומנציחים את הרגע. אבל בעיקר אני זוכר איך הבדלתי את עצמי מ"הם", אותם הורים במערכת יחסים מעוותת, אותם מכרים אדישים שלא שמו ליבם למצוקתה של העוללה, ולאותה סביבה אכזרית שאיננה חלק מעולמי הוורוד, הבועתי והקטנטן שלי.

בוקר אחד הגעתי לעבודה ולפתע חשכו עיניי. בדף התדרוך שקיבלתי לפני המשמרת נכתב שבעקבות המשבר הכלכלי שבפתח הוחלט לקצץ בתנאיי ההעסקה שלי ושל שאר העובדים, ומעתה אסור לנו לשתות משקאות קלים במהלך המשמרת. לא קפה בתחילתה ולא דרינק בסופה. כמו כן הארוחות קטנו ומחירן עלה. כל זאת מתוך התחשבות במקום העבודה, שכדי לשרוד את הרעה הקרבה ובאה נאלץ לצמצם ולפגוע דווקא בעובדיו. החדשות הטובות: כרגע אף אחד לא יפוטר. כמעט ועליתי לגג להפריח לאוויר זיקוקים מתוך אושר.

שני הסיפורים הללו, הן המשבר הכלכלי הממשמש ובא והן סיפורה של רוז, הדועך ונעלם, הם דוגמאות לאופן שבו התקשורת מנפחת כל דבר ומאבדת פרופורציות. הבעיה היא שברגע שהנושא מרוחק ממני, הוא הופך לסיפור הוליוודי מציצני עם נרטיב של דרמה מזעזעת ומרגשת, וברגע שהוא נוגע לי הוא הופך לסרט אסונות קטסטרופלי. על כל פנים, התקשורת, בשני הסיפורים כאחד, יוצרת בי את התחושה המוגזמת שבה אני מגיב לדברים יום יומיים, ובכך הופכת אותי לעבד רגשי שלה.

הגזמה פראית בדמותה המיוסרת של רוז על כל מסך. הירקון
 

תפקידה הקלאסי של התקשורת הוא לפקח על השלטון או כפי שאוהבים להגדיר זאת "לשמש כלב השמירה של הדמוקרטיה" וכלב צריך להיות נאמן, אלא שהיא מתנהגת יותר כמו "בן כלב" ומה שמשתמע מכך, יותר מאשר ככלב. כבר זמן רב התקשורת לא מעבירה אינפורמציה אלא מסקרת, מעבדת, יוצרת דרמטיזציה ומוכרת לנו תפיסה מוגמרת. במקום לאפשר לנו לשפוט את ידיעותיה היא כבר מכניסה שיפוט מובנה. במקום להסביר את המצב, היא מבנה אותו, ובמקום לשמור על הדמוקרטיה ואורח החיים התקין, היא שומרת על הרייטינג. זה חשוב בעיקר בתקופה כלכלית שחורה שבה אנשים עשויים להחליט שכחלק מהוויתורים הכלכליים הכואבים, הם יצטרכו להתנתק ממנה.

על הסיקור ב"פסטיבל רוז" נכתב די והותר, ולא אכביר מילים על ההגזמה הפראית בדמותה המיוסרת על כל מסך ועמוד ראשי בעיתון, כשידיעות בדבר התקדמות הפצצה האיראנית, השחיתות בממשלה וההתערערות המדינית, הופכות לשוליות. לפתע, סרט הדרמה הקולקטיבי החדש הפך את כולנו לאחים לצער (ובמדינה שלנו, אין דבר יותר פופולרי מלהיות אחים לצער). הזעזוע העמוק שיצרו בנו עם כל זיפזופ הביא אותנו לאחד מהשניים - או להיגעל ולהשתומם עד כמה נושא, שהקשר בין רובנו אליו מופרך לחלוטין, יכול לתפוס כאלו כותרות ענק (או ב"תקשורתית-הולווידית" - אני טיפוס של אקשן שונא דרמות סוחטות דמעות).

מצד שני, היו כאלו שמחו דמעה ואמרו שאלו הם החדשות האמיתיות, לא הדברים ברומו של עולם אלא העיסוק באדם הקטן שלעיתים נשכח מלב (או ב"תקשורתית-הוליוודית" - אני טיפוס של דרמות מזעזעות ואופרות סבון\סרטים טורקיים זולים). ככה או ככה התוצאה הסופית היא יצירת הרגשה של סיפוק עצמי, מצד אחד אני טיפוס רגיש הדואג לזולתו, ומצד שני אני רחוק שנות אור מסגנון החיים ההרסני שחיו בני הזוג "רוז" (ששמם לא משנה ונשכח עוד בטרם יבש הדיו האלקטרוני) ולי זה לא יקרה.

העולם נחרב, ככה לפחות מראים בטלוויזיה. וול סטריט
 

כאשר עלה סיפור המשבר הכלכלי לכותרות, נדמה היה שמדובר במשהו שונה לגמרי מפרשת רוז, שכן בו כולנו כבר מעורבים. מספיק לראות את הנרטיב התקשורתי כדי להבין שכאן יצרו לנו סרט אסונות סטייל "היום השלישי", רק שכאן העבמי"ם הם אנחנו. ההפגזה היא אולי בארצות הברית, אבל ברגע שהיא תשתלט עליה, היא תפיץ עצמה בסגנון "הנוסע השמיני" אל הבטן הכלכלית של כל אחד ואחד מאיתנו.

מספיק לראות את הכתבה של ערוץ 10 ביום תחילת המשבר כדי להבין את הנרטיב השקוף. בנק "ליהמן ברדרס" קרס, והתמונות המשודרות הן של עובדים הבוזזים את מקום עבודתם, חוטפים מכל הבא ליד, ממש כמו בסרט כאוס בו אין חוק ואין מחר. לאחר מכן מגיעים הראיונות עם העובדים שמשווים את הקריסה ללא פחות ולא יותר ממוות. לאחר מכן הפציצו אותנו באינפורמציה שרק ארבעה אנשים באוכלוסייה באמת מבינים מה היא אומרת - מדד הדאו ג'ונס ירד במספר מפחיד (יותר ממאה זה מפחיד...), הנאסד"ק על הפנים ובכלל - אכלנו אותה. העבמי"ם (ראה אנחנו) הם כאלו לא משום שהם משמידים את העולם אלא פשוט משום שאין להם מושג במה מדובר, הם רק מבינים שאם הבורסה נפלה חזק, אז גם הם נפלו חזק. קישור סיבתי? מי צריך כזה דבר, ככה אמרו בטלוויזיה, אז זה מה שקורה. התקשורת הופכת לקישור הסיבתי שלנו, ולכן ניתקף בפאניקה ובין היתר, נפסיק לתת שתייה לעובדים (וראבק, כמה בא לי קולה היום במשמרת!).

אז החלטתי לעקוף את הפאניקה ולראות הכצעקתה בעצמי. עשיתי קצת גוגל על משברים כלכליים, וממה שהבנתי היו שניים ממש בולטים, הנוכחי שמקבל ב"וויקיפדיה" ארבעה עמודים מפורטים, הכוללים מעקב יומי על החודש האחרון, וזה שהיה ב-1929, שמקבל בקושי שניים וחצי. אני לא כלכלן גדול ובקושי זוכר מה זה "תפוקה שולית פוחתת", אבל לפי מיטב הבנתי הסיפור הוא כזה: בנק מרכזי בארצות הברית לא יכול היה להחזיר הלוואות שלקח ובעקבותיו פשט רגל, וכך הפכו 60 מיליארד לחובות אבודים (יעני, הלך הכסף).

מטחנות הרייטינג עלולות לאבד גובה

מכאן כל מי שבנה על הכסף הזה, שאלו הם המון חברות גדולות שלקחו הלוואות, נתקעו בלי ביטחונות וכסף. עקב כך הם יצטרכו להצטמצם - לפטר עובדים ולרכוש פחות. מכאן הרי עתידם הופך לוט בערפל ומניותיהם מאבדות מערכם. אנשים מעדיפים לקחת את הכסף המזומן ליד ולשמור אותו ובעצם מכירת המניות הם פוגעים עוד יותר ביציבות. מה שאומר - פיטורים, מה שאומר - פחות צריכה, מה שאומר - פחות יבוא ולפיכך יצואני ישראל, בין היתר, ייתקעו עם עודפים. כדי למנוע זאת הם יפטרו עובדים, ייצרו פחות וייקרו את המחירים. מכאן אנשים יצאו פחות למסעדות, בעל הבית שלי ירוויח פחות, שכן פחות אנשים יבואו והוא ישלם יותר על כל מנה, ולא יוכל לממן לי את כוס הקולה שכל כך רציתי. זו הסקה שספק אם מישהו ממש מבין אותה, פשוט משום שהיא כל כך מסובכת, תלויה בכל כך הרבה גורמים, אבל העיקר להגיב בפאניקה, למה? כי העולם נחרב, ככה לפחות מראים בטלוויזיה.

רק לידע כללי, במשבר הכלכלי בשנות השלושים פשטו את הרגל 9,000 בנקים ולא אחד, הייתה ירידה של 60 אחוזים בצמיחה הלאומית, וירידה של 80 אחוזים בתוצר התעשייתי מלווה באבטלה של 25 אחוזים מהאוכלוסייה. אז נכון, זה קרה בעשר שנים והתחיל בקטנה, אבל מכאן ועד להיכנס לפאניקה חסרת הפרופורציה שהעולם התרסק? חברים, איש בארץ עוד לא איבד את משרתו בגלל המשבר אלא רק בגלל הפאניקה מסביב. אנחנו רחוקים שנות אור משנת 1929 והכלכלה התפתחה מאז והתפיסה של "מה שהיה הוא שיהיה" היא תפיסה חסרת בסיס רציונלי. אבל מי מתנהג באופן רציונלי? התקשורת פורטת לנו על מיתרי העצבים ומגדילה לעשות כשהיא מזמינה מומחים שירגיעו ובכך, עצם יצירת צורך ההרגעה יוצרת בנו תחושה יותר קשה. גם לעליות השערים בימים האחרונים היא מתייחסת בביטול, שכן מטחנות הרייטינג עלולות לאבד גובה.

המקרה של רוז הוא שונה, משום שלכאורה לא היה לי קשר אליו. אבל התקשורת הפכה אותו לעסק לאומי, כאשר פרטה על מיתרי הדרמה הלא רציונליים בנו. אבל היא יצרה תוצאה הפוכה. היא גרמה לנו לחוש טוב עם עצמנו, לחוש אנושיים אל מול המפלצות. אבל כאן המפלצת היא חזקה מאיתנו, אנחנו נשלטים על ידה, וכשהיא כועסת ומשתוללת, אנחנו מפחדים. בפועל, הקשר שלנו לשני המקרים הוא קלוש, אבל התקשורת הפכה אותו לאישי, וכך אנו מגיבים. אין לנו שיפוט בעניין, הרגש מקהה את הרציונליות. חמור מכך, הרגש מגיע בכיסוי רציונלי, שהרי התארגנות לשפל היא מעשה חכם, הבעיה היא שהקישור שלנו לשפל הוא כל כך מסועף וקלוש, אבל הפחד הופך אותו לממשי וקרוב.

יש לי שני פתרונות למשבר הכלכלי: האחד הוא ציני מגעיל וחסר אנושיות ואילו השני הוא רציונלי ועם זאת, כחלק מהתקשורת, עלי להפעיל גם מניפולציות הפחדה על קוראי היקרים. אז או שייקח אדם שחיו מעוותים ומפלצתיים יוזמה ויקצץ ילדה עצובה, וישליך אותה בתוך מזוודה למעמקי הים, וכך יעסיק את התקשורת בנושא חדש, משהו שלפחות יגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו או כמיטב המסורת של "מה שהיה הוא שיהיה", שכל אחד יכין את עצמו טוב טוב לפתרון האמיתי לבעיה הכלכלית. ארצות הברית יצאה מהמשבר הגדול שלה רק אחרי שפתחה במלחמה שחיזקה את מעמדה בעולם. אל תתפלאו, ותזכרו שקראתם את זה כאן בפעם הראשונה, אם גם כך ייפתר המשבר הכלכלי הנוכחי תוך כמה שנים. מכאן שהמעשה הכי חכם לעשות (במסגרת הפאניקה התקשורתית) הוא לברוח מפה לפני שהטילים יגיעו. בינתיים אני אדליק סיגריה, אמזוג לי כוס קולה מהבקבוק שקניתי מכספי (לא מפחד ולא אקזז!), אגלוש לי לארכיוני החדשות ואקרא על ילדה עצובה תכולת עיניים שסיימה את חייה בחנק איטי בתוך מזוודה מעופשת, ואחזור להרגיש טוב, לפחות עם עצמי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. ועוד שתי נקודות קטנות....
רוני 22.10.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©