הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתחת לפנס
 
במקום לטוס מעבר לים, קרוב אלינו ממש, קיימת פנינת תיירות משובחת - ירדן. גיל מטוס מציע להפסיק להיבהל מההתראות, ולחרוש כמוהו את ארץ השכנים מסבירת הפנים
מאת גיל מטוס | 29.10.2008
 
יצאתי לטיול בירדן בפעם הראשונה. טיול של שלושה ימים בדרום ירדן מעקבה ועד פטרה, כרכ ומרכז ים המלח. לאחר הגיחה הקצרה הזו הבנתי שיש למדינה הזו עוד הרבה מה להציע ושהרומן שלי ושלה רק החל. השנה החלטתי לטייל בצפון ומרכז ירדן בצורה שונה. היות ואת המקומות העיקריים או החשובים (אלה שצריך לסמן ב-וי) ראיתי בשנה שעברה, הרשיתי לעצמי לחפש מקומות יותר מינוריים. נסעתי למעבר הגבול בצפון (נהר הירדן) יחד עם ידידתי מרינה, איתה טיילתי בירדן בשנה שעברה, במטרה לצאת להרפתקה חדשה.

ולמה אני כותב על זה? או מדוע אני מפרסם זאת כאן? רק משום שאני מאמין שיותר ישראלים צריכים לנסוע לירדן, רק בגלל שאני חושב שמרבית ההתראות הן שקרים של המדינה, ורק בגלל שאיני יכול לשבת בעין גדי ולהתבונן בהרים שמעבר לים המלח מבלי שהסקרנות והכמיהה אל הלא נודע שבצד השני יציפו אותי. פעמים רבות כשמישהי מתחתנת עם חבר ילדות, משתמשים בקלישאה שדברים טובים נמצאים מתחת לאף שלנו. גם במקרה הזה. ממש לידנו, במרחק של שעות ספורות ואף פחות, נמצא משהו ממש טוב.

שילוב קסום של חובשי כאפייה לצד נערים בליינים שיצאו מהמגזין של "פוקס". עמאן
תצלום: גיל מטוס

את הגבול במעבר נהר הירדן, שנמצא ליד בית שאן, עברנו במהירות ובקלות, שם חיכינו למכונית השכורה שהזמנו מחברת "הרץ". שוטר ירדני חביב הרים טלפון לחברה לברר מה קורה ובישר לנו שהם טעו במיקום והביאו אותו למעבר גבול אחר (זה שבים המלח דרכו עוברים רק פלשתינאים) ושייקח בערך 45 דקות עד שהם יגיעו אלינו. למען האמת, הייתי יותר מודאג אם הרכב היה מחכה לנו שם בדיוק בזמן. זה כמו להזמין אוכל בסיני, אם הוא מגיע אחרי פחות משעה, בטח משהו לא בסדר. כיוון שאנו נמצאים בזמן ירדן ובגלל שלא היה שם שום גמל להצטלם איתו במקום, הבנתי שזה גם לא ייגמר ב-45 דקות. אז פשוט חיכינו בסבלנות, מנסים להתרגל למצב הזמנים שלהם.

המכונית הגיעה בשלום, ואפילו היה בו CD כפי שביקשנו. שמנו דיסק, אוסף שירי פולק, והרבצנו לדרך (Hit the road Jack). המסקנה הראשונה ואחת החשובות הייתה שאם אתה שוכר רכב במדינה שאינך מכיר היטב, רצוי להצטייד במפה, ומפה טובה, לא כזו מצ'וקמקת שנותנים לך בגבול שכוללת רק דרכים ראשיות. ובכלל, עדיף שתהייה באנגלית ולא בערבית כשאתה מנסה להיזכר באותיות שלמדת בחטיבה (ת' זה עם קו למעלה - תקרה, ו-י' זה עם קו תחתון - יבשה). אך מנגד, חלק בלתי נפרד מהחוויה של כל טיול זה לטעות בדרך, ללכת לאיבוד ולשרוף קילומטרז'.

הבנו את זה מהר מאוד כשהגענו למחסום של הצבא בקצה הצפוני של ירדן. "אנחנו ל-אום קייס" אמרתי. החייל הביט בנו ואמר "נו אום קייס" באנגלית עילגת. ניסיתי להבין אם זו פשוט הדרך הלא נכונה או שאין מעבר, כשאני כבר לא יודע מה עדיף. עשיתי פרסה ושאלתי עוברים ושבים (שצחקו כשאמרתי להם "סלאם עליכום") איך לעזאזל אני מגיע ל- "אום קייס"?!?

לאחר סיבובים רבים, מצאנו את הכביש הקטן שמוביל אליה, וטיפסנו במעלה ההרים אל עבר אחת מהתצפיות היפות בירדן, ממנה ניתן לראות את הכינרת ואת סוריה. באתר נמצאים שרידים רבים של מבנים רומיים ואמפי תיאטרון מרשים שהשתמר בצורה מדהימה, וגרם לי להרהר לגבי איך תיראה בו הופעה שעונה לשם: "פינק פלויד - לייב אין אום קייס".

אמפיתיאטרון שהשתמר ותצפית משובחת לכינרת ולסוריה. אום קייס
תצלום: גיל מטוס

לקחנו עוד נשימה של אוויר הרים צלול וחזרנו אל המכונית לנקודת היעד הבאה - עמאן. די חששתי להגיע לעמאן, בעיקר בגלל גודלה העצום של העיר שמכילה למעלה ממילון תושבים. נסענו דרומה, מסתמכים אך ורק על השילוט בצידי הדרך ומהר מאוד הבנתי שזו הולכת להיות נסיעה לא קלה. בשלב מסוים הבחנתי באוטובוס תיירים שנסע לפנינו והחלטתי שהוא נוסע לעמאן ושאנחנו נוסעים אחריו.
לעקוב אחרי אוטובוס זה לא ממש אתגר, במיוחד בדרכים בין עירוניות. כבר ברגע שיצאנו לכביש המהיר זה היה נראה רע ובשלב מסוים הנהג הבחין שאנו עוקבים אחריו. אם הוא היה יודע שמדובר בתיירים נואשים ללא מפה, כנראה שזה לא היה מפריע לו, אך היות ובאוטובוס שלו בטח נמצאים עשרות תיירים אירופיים בעלי ממון, הוא עשוי לחשוב על תסריטים אחרים. הוא האט בכוונה ובצורה כל כך דרסטית שגרמה לי להבין את הרמז. עקפתי אותו בתקווה שיירגע.

אחרי כמה קילומטרים האוטובוס פנה לעיירה אחרת, ואנחנו המשכנו לבדנו בכביש המהיר לעמאן. נכנסנו דרך האזורים היותר עניים ומפחידים עד שהשלטים באנגלית, המכוונים למרכז העיר, התחלפו לערבית בלבד. ואם יש משהו שאני אוהב ושונא באותה המידה הרי זו תחושת חוסר הוודאות ולפעמים חוסר האונים הזה שיש בטיולים. וכשאתה אדון לגורלך, זה שנוהג במכונית, התחושה רק מתחזקת. היה משהו מאוד עוצמתי בכניסה לעמאן, כמו בעיטה לתוך הבטן, בעיטה בכל מה שמוכר, בעיטה בוודאות ובשליטה שגורמת לך להרגיש כל כך קטן ואבוד בתוך כל החלל העצום הזה.

עברנו בכמה אזורים לא סימפטיים במיוחד והגענו לדאון טאון עמאן, שם זיהינו אתר תיירותי בו חנו כמה אוטובוסים מפוארים. מיד ניגשנו לנהגים לשאול איך מגיעים לכתובת של המלון שקיבלנו. הם הסבירו באדיבות ולמרות זאת עדיין לא ממש הבנו איפה זה ולכן פעלנו בשיטת הצמצום ליעד. לוקחים כיוון כללי וכל מאה מטר עוצרים לשאול אנשים נוספים, רק כדי לוודא שלא סטינו מהמסלול.

מרכז עמאן נראה הרבה יותר ידידותי למשתמש ומזמין לנחיתה רכה. אחד הדברים המגניבים בה הוא שבניגוד לערים גדולות אחרות בעולם, אפשר להחנות את המכונית כמעט בכל מקום שמוצאים, וכך מצאנו את עצמנו מחנים ממש במרכז העיר. למרות שהמקום חושף עיר מערבית לכל דבר, עם מבחר עצום של חנויות, קניונים ורשתות מזון מהיר, יש בו משהו קסום. השילוב הזה שבין מודרני למסורתי ובין דתי לחילוני. נשים רעולות פנים לצד נשים אמיצות בג'ינס וסנדלים, חובשי כאפייה לצד נערים בליינים שנראים כאילו יצאו מהמגזין של Fox ומוזיקה מודרנית לרקע תפילת המואזין שמעירה אותך בארבע לפנות בוקר.

הרצון לבלוס ולנגוס

והריחות, כל כך הרבה ריחות חזקים. לפני שנה טיילתי בירדן בתקופת הרמדאן, מה שפגע מאוד בחוויה הקולינרית של הטיול וכך גם ברוב הניסיונות שלי להגיע אל פסגת החומוס או הפלאפל. בעמאן התיאבון חזר, ואיתו הרצון לבלוס ולנגוס בכמה שיותר דברים. הקורבן הראשון היה חנות פלאפל ושווארמה שהייתה מפוצצת באנשים וזה הסימן הראשון. בלי לחשוב פעמיים, הזמנתי פלאפל, בוחן את הדרך שלהם להכנת המנה. הפיתה הייתה ממש דקה והחבוב מעך שם שלושה כדורים בתוספת טחינה, סלט וחריף. לאחר מכן הוא גלגל את הפיתה כמו טורטייה והגיש לי אותה. כמעט שום דבר לא נזל מהצדדים כיוון שזה לא סתם מגולגל אלא עטוף בשכבת הגנה כפולה! וכל התענוג הזה, ב-0.3 דינר ירדני, שזה קצת יותר משקל וחצי (סיבה נוספת לעוד מנה גם אחרי תחושת השובע). לאור ההצלחה המסחררת, הייתי חייב לשמור מקום גם לשווארמה אך סימנתי את הפלאפל כמקום פוטנציאלי לארוחת בוקר טובה.

לאחר כמה סיבובים ונשנושים, חזרנו למלון מפוטמים, עייפים אך מרוצים. ביום השני הדרמנו לעיר מאדאבה שאינה רחוקה מים המלח. האטרקציה התיירותית במאדאבה היא הכנסייה עם הפסיפסים העתיקים, שמאוד הלהיבה את עשרות התיירים הנוצרים שהיו שם אך אותנו הרשימה פחות. המשכנו משם לתצפית הר נבו על ים המלח ירדנו בכביש המפותל לשם.

כבר שנים אני טוען שים המלח בצד הישראלי הוא אחד המקומות המוזנחים ושיש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות בו על מנת לשפר את תיירות החוץ במקום ואף לגרום ליותר ישראלים להגיע אליו. תחשבו על זה, לכל אורכו של ים המלח אין מסעדה אחת נורמלית אלא אם ארומה וברגר קינג זה נחשב, שלא לדבר על המחסור בדוכן פלאפל או שווארמה לפשוטי העם ואם אתם רוצים לשתות בירה תוכלו לעשות זאת כנראה רק בקיבוץ עין גדי או בפאב במצפה שלם. ים המלח הוא אחד מהמקומות הכי מיוחדים והלא מנוצלים שיש לנו, כאשר גלום בו פוטנציאל אדיר.

הירדנים לעומת זאת, פועלים בטקטיקה אחרת, לפיה, אם אתה רוצה לראות את ים המלח - אתה צריך לשלם, והרבה. בעוד שאצלנו ישנם כמה חופים מסודרים, שהכניסה אליהם אינה כרוכה בתשלום, ואפשרות לינה באכסניות, בבית ספר שדה או בבית הארחה שבעין גדי, בצד הירדני יש אך ורק ארבעה מלונות בצפון ים המלח שאינם יורדים מארבעה כוכבים. ואם אתם רוצים להשתכשך במים המלוחים תוכלו לבקר בחוף עמאן, שזה בערך החוף המסודר היחידי שיש להם שם, תמורת תשלום סמלי של 60 שקלים!

החבוב מעך שלושה כדורים וטחינה וגלגל כמו טורטייה. חנות שווארמה בעמאן
תצלום : גיל מטוס

מתעלמים מהעובדות האלו המשכנו בטיול שלנו, מסתמכים על כך שבטוח נמצא מקום זול לישון בו כשיגיע הערב. חצינו את אזור המלונות והחוף וטיפסנו בכביש הנחש המפותל שמוביל לאחת מהתצפיות היפות ביותר על ים המלח - Panoramic. את המקום הזה הכרתי דרך השיטה החדשה לפיה אני בוחר את יעדי הטיול. קוראים לה Google Earth. בפלא עולם הזה של גוגל יש אפליקציות רבות ואחת מהן היא תמונות של גולשים. כלומר, אם טיילתם במאצ'ו פיצ'ו ואתם רוצים לחלוק עם כולם את התמונות שצילמתם, ניתן להעלות אותן דרך התוכנה של גוגל, וכך כל מי שיתקרב בזום לאזור יראה הרבה תמונות של גולשים שהיו במקום. האפליקציה שואבת את כוחם של ההמונים וההיגיון הפשוט אומר לחפש את המקומות שיש בהן תמונות, כי היכן שיש הרבה תמונות כנראה שגם יש מה לראות.

מיד אחרי שעברנו עוד מחסום צבאי פנינו ימינה למתחם, שילמנו דינר לבן אדם ונכנסו לאזור התצפית. ניתן לראות ממנה את כל ים המלח ומאחור ישנה מסעדה שמשקיפה על הנוף המדהים הזה. ואילו אנחנו, הוצאנו את הפלאפל המשובח שהבאנו איתנו מעמאן ובלסנו בכיף על הסלעים.
מהתצפית המרהיבה ירדנו לעוד אתר שגיליתי הודות ללווין של גוגל - המעיינות החמים של Hammat al Main, מפלי מים מרשימים שהזרמים היותר חמים שלהם מגיעים לכ-60 מעלות ואתה מוצא את עצמך מקפץ במהירות כמו איזה פקיר הודי מהפרסומת שרץ על גחלים. אזור המעיינות החמים הוא מעין כוך מרהיב בתוך הרי ים המלח עם הרבה צמחייה ירוקה וכמה מלונות שבתקופה זו של השנה סגורים לשיפוצים.

הירדנים שהיו במקום זכו באטרקציה נוספת ושמה מרינה. אחד מהדברים היותר משעשעים היה לבחון כיצד הירדנים בוחנים את מרינה - הבחורה הבלונדינית מהמערב שטיילה איתי. בעמאן ראיתי כמה נהגי מוניות שכמעט נכנסו בעמודים, מוכרי חנויות שקיבלו נקע בצוואר ובחורות שבחנו אותה מכף רגל ועד ראש. במעיינות החמים כל הירדנים הפכו לחובבי טבע כשהם שולפים את הפלאפונים שלהם במטרה לצלם את הנוף המרהיב שבמקרה נמצא תמיד היכן שמרינה נמצאת. אחרי שהתבשלנו היטב במעיינות החמים, טיפסנו חזרה לכיוון ים המלח. בדרך עצרנו שוב בתצפית המרהיבה לסדרת תמונות של שקיעה וקצת לפני שהחשיך לגמרי, ירדנו לאזור המלונות של ים המלח לנסות את מזלנו.

מוכנים למיקוח קשוח הגענו אל המלון הראשון שדרש 200 דינר ירדני ללילה, תכפילו את זה בחמש ותבינו שכל ניסיון מיקוח הוא חסר תועלת. במלון הזול ביותר רצו 100 דולר ללילה שזהו אינו סכום מפלצתי בהתחשב באיכות המלון, אך בהתחשב בתקציב שלנו העדפנו לישון במכונית. לא הצלחתי לעכל את הרעיון שבכל ים המוות הזה אין אפילו מקום אחד זול לתרמילאים, ואחרי שבחנו אפשרות של לינה עם אוהל שכור ללא שקי שינה בחוף המסודר, הבנו שאנחנו צריכים לחזור לישון במאדאבה, מה שאומר שצריך לעשות את העליות מים המלח בחושך מצרים או יותר נכון בחושך ירדן.

לשמר את האויב הווירטואלי

בעלטה מוחלטת, באורות גבוהים ובזהירות יתרה בכביש המפותל, עשינו את דרכנו חזרה, שם נכנסנו אל המלון הראשון שמצאנו במרכז. ממש מתחתיו היה קפה בר חמוד, בו פגשנו חבורה של בריטים מבוגרים שהיו בטיול מאורגן ומאוד התלהבו מהדבר הזה שנקרא נרגילה. למרות ש- "מוחמד" זה אולי השם הכי נפוץ היום בבתי ספר באנגליה, לא היה להם מושג מה זו נרגילה וגם את הבדיחה שלי - שזה כמו באנג מתוחכם, הם לא הבינו או שהיא סתם לא הצחיקה אותם, נו מילא. עברנו לדבר על מוסיקה ועל סר פול מקרטני שנזכר להגיע לישראל רק עכשיו. למחרת בבוקר חזרנו לים המלח כדי להעביר את היום בחוף המסודר בין הים לבריכה או בשפת מדריכי טיולים רבים - להתחרדן להנאתנו בשמש היוקדת. משם נסענו צפונה בחזרה למעבר הגבול ממנו נכנסנו, דרך הכביש שעובר במקביל לגבול עם ישראל.

ובכן, אחרי יומיים וחצי של לא פחות מ- 500 קילומטר, בהם איבדנו את הדרך מספר לא מבוטל של פעמים, חצינו כמה וכמה נקודות ביקורת של הצבא הירדני, עברנו בהרבה כפרים ועיירות נידחים ופגשנו רק קבוצה אחת של ישראלים, חזרנו הביתה בשלום. לפני הטיול חששנו שאולי הפעם, כשנתור את ירדן ברכב שכור, לא תהייה לנו אינטראקציה מספיק טובה עם הירדנים וקצת נפספס את החוויה. אולם דווקא בפעם הזו הצלחנו להתקרב יותר ולהרגיש את ירדן ואת התושבים. בכל מקום אליו הגענו ברכו אותנו לשלום, בכל מחסום של הצבא אמרו לנו בחיוך: Welcome to Jordan ובכל פעם בה הלכנו לאיבוד עוברי אורח רבים שמחו לעזור או לפחות ניסו. את העובדה שאנו ישראלים לא הרגשנו שאנחנו צריכים להסתיר מאיש וגם הירדנים לא גרמו לנו להרגיש כך אלא להיפך.

ולמרות זאת, ישראלים רבים עדיין מתקשים לראות את עצמם מבקרים בירדן ועדיין ניזונים מההתרעות הסתומות והעלומות שעולות מפעם לפעם (בעיקר בחגים ובמועדים לשמחה, בהם מישהו מעדיף שנתפוצץ בארץ). ג'ורג' אורוול אמר בספרו ב-1984: "ניצחון מכריע אינו בגדר האפשר, לא חשוב אם המלחמה מביאה ניצחונות או תבוסות. כל הדרוש הוא שמצב המלחמה יהיה קיים". אם נתייחס לחלקו השני של המשפט, הרי שהוא רלוונטי יותר מתמיד. ההתרעות מעולם לא תוסרנה כי הן מהוות חלק בלתי נפרד מדרך השליטה.

האם יגיע יום בו נשמע בחדשות כמה מומלץ וכיף לנסוע לירדן? כנראה שלא. אנחנו עדיין צריכים לשמר את המיתוס של מדינה יהודית מוקפת באויב ערבי ועדיין צריכים להיות דרוכים. ולכן כל מה שדרוש הוא שתמיד תהיינה התראות, רק כך נוכל לשמר בכל מחיר את האויב הווירטואלי שלנו. את הגבול הפיזי עם ירדן ניתן לעבור בקלות ובנוחות, כל מה שנותר לעשות כעת הוא לחצות את הגבולות האיתנים שהצבנו בראש.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©