הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דחפנים
 
יוסי אבידר מבכה את האופי הלא מנומס שלנו, מראה כמה חשוב לנו לא לצאת פראיירים, מתנחם בתכונה אחת חיובית, ומתפלל שהחורף הקרוב יצנן קצת את הרוחות
מאת יוסי אבידר | 08.11.2008
 

עמדנו בחוץ, מחכים ברוח הקרירה של חודש דצמבר שהסדרן יכניס אותנו אל תוך הלובי המואר. "אל תדחוף אותי" צעקה אישה מבוגרת במבטא רוסי כבד על הבחור סתור השיער שדרך לה כנראה על הרגל בטעות. הבחור התנצל אבל כעבור כמה דקות המשיך במעשיו, דוחף את העומדים לפניו בתור. ילדה קטנה עם שתי צמות קלועות רטנה בפניי אימה "מתי נכנסים? אין לי כוח לעמוד, כואבות לי הרגליים" והאם בהירת השיער הרגיעה אותה שנותרו כמה רגעים עד שייפתחו השערים. שני בני נוער לבושים בהתאם לצו האופנה התלחששו בצד ופרצו בצחוק קולני על הגברת השמנה שחבשה לראשה כובע צמר, ונראתה גרוטסקית למדי, כאילו נתלשה באכזריות מסרט מצויר דהוי.

גבר חסון פילס את דרכו בין גדודי האנשים שחסמו את הכניסה. הוא החליף עם הסדרן כמה מילות נימוס לא מחייבות וחמק פנימה. המבוגרת עם המבטא הרוסי החלה להתעצבן על הסדרן החוצפן וצעקה על האפליה שעשה, בעוד היא מחכה כבר מעל חמישים דקות בחוץ. הסדרן התנצל בפניה, מסביר לה שאותו גבר הוא אורח כבוד, ושעוד כמה דקות כולם ייכנסו. למרות ניסיונותיו, נדמה שדבריו של הסדרן לא השביעו את רצונה, מלמלה קללות ברוסית.

לא פעם כשממהרים, אנחנו עוקפים את כל התור מימין ונדחפים לראשיתו. פקק בת"א
תצלום: צחי סרפיאן

אני כמובן מדבר על האופי הישראלי שלנו. אותו מזג חם ומוכר הגורם לנו לזלזל בדברים, לחשוב שמותר לנו הכול. אני כמובן מתכוון לחוצפה הישראלית הידועה לשמצה. אנחנו לא רוצים לצאת פראיירים, חס וחלילה. אז אנחנו מכופפים חוקים ואתיקות לפי ראות עינינו, נוהגים בחוסר סבלנות. לא פעם כשאנחנו ממהרים ויש תור ארוך מאוד של מכוניות שפונות שמאלה, אנחנו עוקפים את כל התור מימין ונדחפים לראשיתו. כשאף אחד לא בסביבה נעבור את הכביש באדום או אם מישהו מתעכב ברמזור, אנו חסרי הסבלנות, צופרים, משרבבים את הראשים מהחלון וזורקים לעברו קללות עסיסיות. כמה פעמים נכנסתם ל"ארומה" ושאלו אתכם "לשבת או לקחת?" ואמרתם "בטח, שלקחת" וכשקיבלתם את ההזמנה מיהרתם לשבת בהיחבא עם הקפה באחד השולחנות? וזה ממש לא כי אתם קמצנים אלא כעניין של עיקרון "אנחנו לא נצא פראיירים. אותנו לא דופקים".

לפני כמה שבועות, המטה ללוחמה בטרור בלשכת ראש הממשלה פרסם הודעה לעיתונות המתריעה כי על הישראלים בחצי האי סיני לעזוב לאלתר, ולחפש אתרים אלטרנטיביים לחופשה, כאשר האיום מוגדר כ"קונקרטי וחמור במיוחד" וכי ישנו חשש שחיזבאללה מתכנן לחטוף ישראלים ולהבריח אותם לעזה. במדינה מתוקנת ושפויה, היינו מצפים שהאזרחים יפנימו את המסר ולא ייסעו לסיני, אך מציאות לחוד והיגיון לחוד. במקום זאת אנו מגלים כמות לא מבוטלת של ישראלים מאכלסים את מלונות סיני בתקופת החגים בטענה "התרגלנו לחיות בצל הפיגועים. סיני היא גן עדן". 

חבר טוב שלי מתכנן נסיעה לאוסטרליה. לפני שבוע הוא היה בכנס של "למטייל" בו המדריך הסביר על יעדים מועדפים לביקור. "באחד המסלולים באמצע היער ישנו מקום לינה בקמפינג, רק צריך לשלשל מטבעות למדחן", סיפר המדריך וחייך. "אני יודע, מה עובר לכם בראש, חבר'ה. מה אנחנו פראיירים? למה שנשלם באמצע היער. הרי מי יידע?". החבר'ה חייכו במבטי הסכמה. "אז, שתדעו שהריינג'ר (שומר היערות) נוהג לבקר שם. ואתם יודעים מה השאלה הראשונה שהוא שואל כשהוא מגיעה לערוך בדיקה?" כולם הביטו בו פעורי פה ממאנים להאמין. "יש פה ישראלים? ואז הוא בודק רק את הישראלים, שכן, הם תמיד מנסים לא לשלם", סיפר החבר. 

אצלנו בארץ בכניסה והיציאה מהרכבת ישנו מסוף מוגבה ואימתני, דרכו אנו משלשלים את כרטיס הנסיעה, ורק אז הוא נפתח בפנינו. ביפן ישנן תחנות בהן אותו מסוף הוא בגובה הברך, ולא, זה לא בגלל שהיפנים נמוכים. חבורת ישראלים אשר שהתה ביפן ביקרה באותו מסוף רכבת, כשבבואם לצאת מתחנת הרכבת הם התעצלו להוציא את הכרטיס ולשלשל אותו במכונה, ופשוט עברו מעל המסוף. המסוף החל לצפצף ונשמעה אזעקה, אותם חבר'ה עמדו פעורי פה. למקום הגיע כרטיסן, ניגש לקראתם, סוקר את המדחן ולבסוף פונה אל החבורה "סליחה, אני מצטער. לא יודע מה קרה למכשיר, אתם יודעים טכנולוגיות לפעמים משתגעות".

היינו מצפים שהאזרחים לא ייסעו לשם, אך מציאות לחוד והיגיון לחוד. חופי סיני
 

לפני כמה שנים, כשביקרתי בספרד, ניגשתי לאחד מדוכני הפלאפל כדי להשביע את הרעב שתקף אותי. בעודי מחכה שהמוכר יתפנה אלי, התאמנתי על האנגלית שלי, משתעשע במחשבה איך אומרים "חומוס" במבטא אמריקאי כדי שזה לא ישמע כל כך ישראלי. "היי. אני רוצה פלאפל עם חומוס וסלט" ביקשתי באנגלית, סוקר את התוספות. "אתה רוצה חצילים בפיתה?" שאל המוכר בעברית. הייתי מופתע. "לא, אני לא אוהב" עניתי. לפני שעזבתי את הדוכן שאלתי אותו את השאלה שהטרידה אותי יותר מכל, איך הוא ידע שאני ישראלי. "תשמע, זה לא כל כך מסובך. כשאתה רואה תור של שמונה אנשים מחכים ואז מישהו שנדחף לראש התור, סימן שהוא ישראלי". חייכתי, הבטתי סביב ונכלמתי. תור של שמונה אנשים עמדו מאחורי ופשוט לא ראיתי אותם.

אני באמת לא חושב שאנחנו עושים את זה מרוע לב או כי אנחנו אגואיסטים. אולי זה בגלל ששנים רבות גדלנו על מורשת של מסכנים, רדופים, קורבנות שואה ולכן אנחנו לא מוכנים יותר לצאת פראיירים בשום מחיר, נאבקים בכולם וגם בעצמנו יתר על המידה. אולי זהו המזג החם של ישראל שהפך אותנו לעצבניים וחסרי נימוס, ואולי אם היינו חיים במדינה סקנדינבית קרירה, המצב היה אחר. ואולי זוהי סתם רציונליזציה בשקל ואין מה לעשות. זאת מנטליות הישראלית המכוערת, בוטה ככל שתהיה. 

למרות כל המגרעות של האופי הישראלי, יש משהו אחד שהם אף פעם לא יוכלו לקחת מאיתנו. ולא, אני לא מדבר על המנהג לעמוד ברמזור, להיות בטוח שאף אחד לא רואה ולחטט באף ולהוציא את כל יערות הכרמל מתוכו. אני מתכוון לחום, לסחבקיות שרק אנחנו יודעים להעניק. כשאתה בחו"ל, מיד תזהה את הזן שלך, ובן רגע הוא גם יהפוך לחבר הכי טוב שלך. בישראל אין בעיה להתחיל לדבר עם אדם זר ברחוב כי כולנו ישראלים, כולנו עשינו צבא, לכולנו מכרים משותפים, כולנו באותה קלחת מבעבעת חוששים מפיגועי תופת, לכולנו חטפו את גלעד שליט. למעשה, כולנו גוש אחד מונוליטי או כמו שחווה אלברשטיין שרה "כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו - ומשהו נשאר איתו".

כולי תקווה שיבוא יום ונעמוד ברוח הקרירה של חודש דצמבר ונחכה שהסדרן יכניס אותנו אל תוך הלובי המואר. ופשוט נחכה בשקט, בסבלנות, בכבוד.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כתבה יפה
יונתן 29.09.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©