הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מי פראייר
 
הדיווחים על תאונות פגע וברח מציפים את מרקעי הטלוויזיה, ותמונותיהם של הנפגעים פרושות בעיתונים. אומרים שלצפצף על החוק זה הכי ישראלי שיש, אבל משום מה נראה שגם לפגוע באדם בכביש ולנוס משם זה נורמטיבי
מאת נתאלי פרחי | 09.11.2008
 

אחת החוויות היותר לא נעימות הזכורות לי כנהגת חדשה, היא הפעם שבה יצאתי מחניון ציבורי ופגעתי קלות במכונית שחנתה לצידי. כל נהג חדש מכיר את ההרגשה המפחידה והלחץ שפוקד אותו ברגעים כאלה. אולם ההיסטריה (המובנת) הזו הייתה כאין וכאפס לעומת מסכת ההתקפות אליה נקלעתי לאחר שסיפרתי למכרי על הפתק עם מספר הטלפון שלי, שהשארתי על שמשת המכונית שפגעתי בה בחניון. כינו אותי "פראיירית" והמליצו בחום ש"להבא, אם אף אחד לא ראה אותך, זה בסדר פשוט להמשיך לנסוע כאילו כלום לא קרה". בסופו של דבר הבנתי שקיים קורס נהיגה נוסף, שאותו אני כנראה לא עברתי, כי בתמימותי חשבתי, ועודני חושבת, שממקום תאונה לא בורחים כאילו לא קרה דבר. גל תאונות הפגע וברח של השבועות האחרונים גרם לי להרגיש שאני עדיין בדעת מיעוט.

רצף הדיווחים על תאונות פגע וברח, שגבו קורבנות בנפש או גרמו לפגיעות גופניות חמורות, היה מחריד ומזעזע, ויצר את הרושם שבריחה ממקום תאונה הפכה למגפה לאומית. הפרסומים הובילו אנשים לחפש אחר הסיבה שגרמה לנהגים רבים לאבד לפתע את צלם אנושיותם, ולהשאיר עוברי אורח להתבוסס בדמם. היו אף מי שטענו שהפרסומים הנרחבים בכלי התקשורת מעודדים את הנורמה השלילית הזו, ומעניקים לגיטימציה לפוגעים עתידיים ללחוץ על דוושת הגז, ולברוח ממקום התאונה בה היו מעורבים.

בישראל מתרחשת בממוצע כל יום תאונת פגע וברח אחת בדרגת חומרה כלשהי
 

אולם מדובר במצג שווא בלבד. נתונים המתפרסמים באתר של עמותת "אור ירוק" מלמדים כי בממוצע מתרחשת בישראל כל יום תאונת פגע וברח אחת בדרגת חומרה כלשהי: החל מפגיעה בכלי רכב חונה ללא נהג מבלי להשאיר פתק, ועד לפגיעה בהולכת רגל, גרירתה לאורך 500 מטרים ובריחה ממקום התאונה. כך שלמעשה השבועות האחרונים לא היו כה שונים מקודמיהם מבחינת מספר התאונות. ההבדל היחיד הוא שהן מסוקרות יותר כיוון שתוצאות הפגיעה והבריחה הפכו למזעזעות וקיצוניות יותר. תאונת פגע וברח היא העבירה החמורה ביותר בקובץ עבירות התנועה. אבל יותר מכך, היא גם העבירה החמורה ביותר בכל הנוגע לסולידריות הבסיסית שביחסים שבין אדם לרעהו. הפקרת נפגע במקום תאונה מבטאת אדישות וחוסר אכפתיות משוועים ובלתי נתפסים כלפי אדם פצוע, וזלזול בוטה בערך חיי אדם. גינוי מעשיו של נהג שפגע וברח הוא התגובה הראשונית והבסיסית של כל מי ששומע על מקרה כזה.

אולם אותי מפליא שרק את מעשה הבריחה אנו מוקיעים, ורק כאשר שומעים על נהג שכזה אנו זועקים בתדהמה: "איזה מין בן אדם מסוגל להמשיך ולנסוע לאחר שפגע בעובר אורח תמים?". הרי הבריחה היא בדרך כלל רק חטא שנוסף על פשע. לרוב הבריחה היא אקט של פחד מפני ענישה של נהג שנהג במהירות מופרזת, בשכרות, בעייפות מצטברת או שלא ציית לתמרורים ורמזורים. אותן עבירות שקדמו לבריחתו, ראויות לאותן זעקות וגינויים בדיוק כמו מעשה הבריחה: "איזה מין בן אדם נוהג לאחר ששתה אלכוהול? איזה מין בן אדם נוסע 120 קמ"ש או לא עוצר ברמזור אדום?".

הדיווחים הזועקים ראויים להישמע לא רק בתאונות פגע וברח הגובות קורבנות בנפש, אלא גם באלו שלא. על כל עברייני התנועה שהמשטרה לא מצליחה להוריד מהכביש, ועל הקלות הבלתי נסלחת שבה גם אלו שנתפסים בעבירתם, מצליחים להמשיך ולהחזיק ברישיונם. גם כשהמשטרה מצליחה לתפוס את הנהג הבורח האחראי לתאונה, מדובר בפחות מ- 20% מכלל תאונות הפגע וברח, והתחושה שלא תמיד סוף בורח לתפיסה רק הולכת ומתחזקת.

אקמול במקום אנטיביוטיקה

אמנם תאונות פגע וברח הן לא תופעה ייחודית למדינת ישראל, אך בעוד שבמקומות אחרים בעולם המניעים המרכזיים לבריחה הם לרוב הלם ופאניקה של הנהג הפוגע, בישראל מבטאות תאונות אלו יותר מכל סיבה אחרת את הזלזול הישראלי בחוק. הרי "לצפצף על החוק" זוהי נורמה במדינתנו. ממש כמו ישראלי שיעבור במסלול האדום במכס בחזרתו לארץ או שישלם דוחות חנייה (על אף שאי תשלומם מהווה סוג של מחאה חברתית מוצדקת) ייתפס בעיניים מקומיות כאדם שנטרפה עליו דעתו. באופן דומה להפליא, ישראלי שישאיר פתק על שמשת מכונית חונה בו הוא פגע, יחשב לפראייר. כך פועל ההגיון המעוות של תאונות פגע וברח: אם אף אחד לא ראה, אפשר להמשיך לנסוע כאילו כלום לא קרה. אחרת, תצא פראייר.

אנשים מתגאים ומתפארים על עצם היותם "מצפצפי חוק". זהו למעשה שורש הבעיה של תאונות הפגע וברח. אובדן דרך הארץ וההגינות הבסיסית להן נדרש כל אזרח בישראל הם שסללו את הדרך אל הדיווחים המזוויעים של השבועות האחרונים. הוספת תקציבים למשטרה והגברת האכיפה לא הם שיובילו לשינוי בהרגלי הנהיגה, אלא שינוי מהותי ויסודי באופן החינוך התעבורתי, ובעיקר בחינוך לדרך ארץ וכיבוד החוק והרשויות.

אם כל ילד ילמד מגיל צעיר (ולא רק בבית הספר, אלא בעיקר מהוריו) שציות לחוק לא הופך אותו לפראייר, אלא לאזרח שומר חוק, ויותר מכל לאדם הגון ואנושי, קיים סיכוי לשנות את הסטטיסטיקה והמציאות העגומה של תאונות הדרכים בכלל, ותאונות הפגע וברח בפרט. עם זאת, לצערי הפתרון השחוק של שינוי בחינוך ימשיך להישאר ככל הנראה רק על גבי דוחות והמלצות בלבד, ולא ייושם בפועל. כי הבעיה הגדולה של ארצנו הקטנטונת היא חוסר הסבלנות. כולם רוצים הכול ועכשיו. שלום עכשיו. משיח עכשיו. צמצום תאונות הדרכים עכשיו.

לכן מקבלי ההחלטות שלנו יעדיפו שוב להגביר את נוכחות ניידות המשטרה למשך שבועיים, יזרימו עוד תקציבים נקודתיים למשטרה ובמקרה הטוב בתי המשפט יחמירו עם עבריינו תנועה. כל אלו אמנם כלים נחוצים, אך הם בבחינת אקמול במקום הדורש אנטיביוטיקה. כדי לגרום לשינוי של ממש צריך להתחיל מן השורש. השורש טמון בחינוך. ושינוי בחינוך אורך זמן. למקבלי ההחלטות שלנו אולי לא תמיד יש זמן אבל אנחנו צריכים לדרוש אותו בכל זאת. כי אם לא עכשיו, מתי?

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©