הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מלחמה בגוף ראשון
 
עדי ברקוביץ', כתב "הזיקית", אסף הרבה תעצומות נפש כדי לתאר את מה שקרה לו מאז שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה
מאת עדי ברקוביץ' | 10.12.2008
 


פרסום נוסף במלאת חמש שנים למלחמת לבנון השנייה



את מרבית ימי מלחמת לבנון השנייה ביליתי בביתי, יותר נכון הייתי בעיצומה של תקופת בחינות של שנה א' בלימודי תקשורת. ב-4 באוגוסט, יום שישי, קיבלתי הודעה להתייצב דחוף במחנה "פילון". קצת אחרי חצות הגעתי לבסיס שנראה כמו מחנה פליטים: חיילים מתרוצצים, חלקם תופסים תנומה על דרכי האספלט הסלולות, כלי רכב צבאיים נוסעים הנה והנה כשריח של סולר חזק מתנדף לאוויר.

ב-9 באוגוסט, אחרי שהפקודות השתנו כמה פעמים, והלב עבר תהפוכות של לחכות על הגדר מוכן לכניסה ללבנון, ולגלות שהיא נדחית - הפעם הכניסה הייתה ודאית. בשעת צהריים של אותו יום, התפרס הגדוד שלנו בסמוך לגדר המערכת שמפרידה בין מטולה לארץ הארזים. התיישבנו וחיכינו לפקודת הכניסה, מנסים לתפוס קצת צל בחום הכבד. ברקע נשמעו הדי הפצצות של תותחים צה"ליים, ומדי פעם הצלחנו להבחין בפטריות עשן שעולות מהשלוחה של אל-חיאם.

המתח היה עצום וחיילים שבחייהם לא עישנו סיגריה, ציינו את הרגע כמתאים במיוחד. בסביבות השעה ארבע וחצי אחר הצהריים נפתחו השערים, ואיתם החלה התנועה לעומק לבנון, כשהיעד הוא העיירה מארג' עיון. מהרגע הזה, תחושת הבדידות מתפשטת. בצעידה של שני טורים חשוב לשמור על מרחק בינינו, כדי להקטין את מספר הנפגעים. ניסיתי להפיג את המתח במחשבות על אחרי המלחמה. בטח אוכל קצת להסתלבט שהחתמתי דרכון בגבול לבנון, ועוד חלמתי על החופשה שאעשה לאחר שאשלים את המבחנים.

נשמעה שריקה אדירה ולאחריה פיצוץ עז שהרעיד את האדמה. בדרך למרג' עיון
 

ככל שהתקדמנו בצעידה, המתח קצת ירד, אך לא הדריכות. ניסיתי להעביר במוחי את הפעולות שעלי לעשות במקרה של היתקלות או הפריצה לבית שבו אנחנו אמורים לשהות. הפקודה שקיבלנו הייתה שנכנסים לבתים ללא שימוש באש מחשש שמסתתרים בהם תושבים, מה שהפך את המשימה לקשה יותר. שיננתי את הפקודות. החוליה של אלחנן המ"מ נתפסת על הבית ונערכת לחיפוי. החוליה שעליה אני מפקד אמורה להיות הראשונה שנכנסת לתוך הבית. חשבתי על סיטואציה שבה אני נאלץ להתמודד מול התנגדות אויב, או שמא יקבלו את פני אזרחים תמימים שגם עליהם אי אפשר לסמוך.

גם לאחר כמה שעות של צעידה בשמש היוקדת נפלתי שבי באשליית הנינוחות והרוגע של הליכה בשדות חקלאיים וגידולי חמניות. הייתה לי תחושה שנגיע ליעד ללא התנגדות, ולאחר כמה ימים נחזור ונוכל להגיד שהיה לנו חלק קטן במאמץ המלחמתי. הצעידה נפסקה לתצפית לגבי המשך הדרך שהתעקלה, ולא היה ידוע מה מצפה לגדוד מעבר לעיקול. אני מוצא את עצמי בתעלה שאחריה כמה עצים ומעט חברה, כשלצדי דויד שלאורך כל הדרך צועד לפני עם תיק ענק, ויגאל עם מקלע ה"נגב" מאחורי. אנחנו מוציאים מימיות ולוגמים בהנאה בצל, ובמהרה מקבלים הוראה להמשיך בתנועה.

שוב נפתח הפער בינינו ושוב חוזרת תחושת הבדידות. בעודי מנגב את הזיעה מעיני, אני שומע שריקה אדירה, כזאת שקשה להצביע מהיכן היא מגיעה. לאחר השריקה הגיע פיצוץ עז שהרעיד את האדמה. באופן אוטומטי אני רץ בכל הכוח, למרות שהכול נראה לי ב-slow motion, והמשקל שלי הופך כבד פי חמישה. אני צועק בכל הכוח "לתפוס מחסה" אבל לא בדיוק היה כזה, ולא היה גם מי שישמע (לאחר המלחמה כולם סיפרו שהם צעקו לתפוס מחסה, אבל התברר שאף אחד לא שמע).

לא אשכח את המבט של יוסי כשדיווח בקשר על הפציעה. עדי ברקוביץ' (מימין) ויוסי יוסף
 

השריקות נמשכות ולאחריהן פיצוצים עזים, ואני מתרוצץ ביניהם. ונדמה לי שהנה, אני מגיע למחסה. אני משתטח על הסלעים, מרים את גופי מעט כדי לראות מה קורה לפני, ומרגיש נשיכות חדות ברגלי כאילו סכין חדה חודרת דרך ספוג. אני המום. עשן הפגזים חולף על פני, אני מביט על הרגליים שלי והמחזה מחריד. תוך שניות דם פורץ ומכסה אותן. אני לא מצליח לראות אפילו פיסת חאקי קטנה. הכל אדום. הדם המשיך לזרום ללא הפסקה, ונראה כמו מזרקה. אני לא מאמין שכמות כזו של דם מסוגלת לפרוץ תוך שניות מגוף של בן אדם. כשתומר מגיע אלי, ידיו רועדות אך הוא מושיט את ידו אל עבר פרץ הדם כדי לנסות לעצור אותו.

עכשיו אני מתחיל להרגיש את הכאבים. תומר צועק "חובש חובש" ואני מתחיל לצרוח עד שהוורידים בגרוני עומדים להיקרע. משמאלי מגיעות עוד צעקות לחובש, ואני מבין שלא רק אני נפגעתי. המבטים של החברים שחולפים על פני - מבועתים, ואני מנסה להבין מה הם רואים. יוסי שהיה סמל המחלקה וחברי הטוב עוד לפני ימי הסדיר שלי, עובר לידי בריצה עם מכשיר קשר בעודו מדווח על המתרחש. מבטינו נפגשים, אבל אנחנו לא רואים זה את זה באמת, אולי המוח מדחיק את מה שהוא לא יכול לשאת. את המבט אני לא אשכח. אנחנו, שהיינו רגילים לצאת לבלות ביחד, שהיינו משפחה, נמצאים בסיטואציה שלא חלמנו עליה.

כעבור רגעים ספורים מגיע פלג, וקורע לי את הבגדים כדי להניח את חוסם העורקים. על אף שאינו חובש, הוא עושה את העבודה בצורה מקצועית ביותר. משמאלי שוכב דויד ואני רואה חבורה של חיילים, חברי לפלוגה צועקים בשם משפחתו, שמידוב, שמידוב. ואז גופו נשמט. אני מרגיש חולשה בכל גופי, ועיני נעצמות תוך כדי חזיון בלתי רגיל בו אני רואה מסך עשן לבן המכסה את שדה הראייה שלי, ונבהל. אבל אני לא יכול לזוז. הגוף לא נשמע לי, ומסך העשן כבר מכסה את כל שדה הראייה. פה אני מאבד את ההכרה. (פלג סיפר לי מאוחר יותר כשביקר אותי בבית החולים, שאמרתי לו דברים נוראים, כמו "אני לא רוצה לעזוב אתכם").

המתח היה עצום, תחושת הבדידות הלכה והתפשטה. אל חיאם
 

זמן קצר לאחר מכן, אני שוב רואה את העשן הלבן, אך הפעם הוא מתפזר בכיוון השני ומבין שחזרתי להכרה. בינתיים חבשו אותי ודופקים לי קצת זריקות, ואני מחכה עם כל שאר הפצועים לטנקים שאמורים לחלץ אותנו. אבל אני מתקשה לקבל את הגזירה שאני לא ממשיך ומשלה את עצמי שאני יכול להמשיך. כמו שחקן כדורגל שנפצע במשחק על גביע העולם ומסרב לקבל את הגזירה, הרי אני צריך להשלים את המשימה. פיצוצים רבים נשמעים כשמגיעים הטנקים, ואני מרגיש חסר אונים ומפוחד. אם ייפול מטח נוסף, אני אבוד, אני לא יכול לברוח. בעודם מובילים אותי באלונקה לטנק, שריקה מפלחת את החלל, כולם משתטחים לידי, ואני תופס את הראש. כאילו זה יעזור. הנסיעה בטנק החילוץ נוראית. קלסטרופוביה קשה עוברת עלי. החובש השריונר אוחז ברגלי ומנסה להרגיע אותי, כשהוא מכסה את גופי העירום כמעט בשמיכה. בעודנו מתקדמים, נשמעים פיצוצים עזים, שאני לא יודע מהיכן הם מגיעים, ואני נלחץ עוד יותר. האם יורים על הטנק שלנו או שזה טנק הפינוי השני יורה, או שאלו שוב התותחים הרועמים מהארץ. אני מצטמרר כשאני נזכר בדיווחים של התקשורת על פגיעות בטנקים צה"ליים.

ההקלה באה רק כשהגענו סוף סוף לארץ. פרמדיקים הובילו אותי באלונקה לאמבולנס, וראיתי את תומר, הראשון שטיפל בי, (ומתברר שגם הוא נפגע, והמשיך לטפל בלי לשים לב למצבו). גם רפי היה שם, ואני לא ידעתי שהוא נפגע, הוא היה חבוש בזרועו אבל בהלם, ולא הגיב למתרחש סביבו. רפי הוא אחד האנשים שאני יותר מעריך בפלוגה. כמעט בן 40 שתמיד השרה על כולם אווירה של ביטחון ורוגע יחד עם קשיחות. רפי היה סמל בפלוגה, ובתור מפקד, כולם בטחו בו בעיניים עצומות. לא היה לי קל לראות אותו במצבו.

אני זוכר גם את המעבר מהאמבולנס הצבאי לאזרחי, ואיך המשיכו לטפל ברגליים שלי כשמסביב מהבהבים הפלאשים של מצלמות העיתונאים ומעצבנים אותי ואני מקלל את האמ-אימא שלהם. המורפיום והאדרנלין הוציאו ממני ניסיון לגונן על הפרטיות שלי. ידעתי שאני חשוף לגמרי. הדוקטור קרע מעלי את התחתונים, והם מצלמים. ואז הרס"פ של הפלוגה הגיע לראות מה מצבי, שאלתי אותו מה שלום השאר, והוא ענה שבסדר. כששאלתי מה שלום דויד שהלך לפני, הוא השתנק ולא הצליח להוציא מילה. הבנתי. דויד, היה בן 25 בנופלו. את מרבית ימי המלחמה הוא בילה בחופשת קיץ בפראג. למלחמה התגייס מיד כשנחת. הוא ארז תיק והתייצב כמה ימים לאחר שהפלוגה גויסה. לאחר מותו נודע לנו, שבנסיעה לפראג הוא הציע נישואים לחברתו.

אחרי המלחמה כולם סיפור שצעקו "לתפוס מחסה" אבל אף אחד לא שמע
 

אין ספק, החיים אחרי אותו יום באוגוסט 2006 כבר לעולם לא יהיו כפי שהיו. לא עיכלתי את מה שקרה במשך תקופת האשפוז והשיקום בבית החולים. הייתי מוקף באהבה ובהמון אנשים קרובים במיוחד. כשחזרתי הביתה עלו סימפטומים של פוסט טראומה. המחשבות על מה שהתרחש מקשות עלי להירדם. רבות אני משחזר את מה שאירע באותו יום. יותר מכל קשה המחשבה שייתכן ויכולתי לשנות את פני הדברים. כמו למשל, במשך ההליכה רציתי לקחת לדויד את התיק הכבד אותו הוא נשא לכל אורך הדרך, אך משהו עצר בעדי. המחשבה הקשה ביותר היא שאם היינו מתחלפים, התוצאות היו שונות. ייתכן והיה לו קל יותר לרוץ, וכך היה תופס מחסה טוב יותר. תחושת האשמה הזו כנראה לא תיעלם לעולם.

חלומות רעים וטורדניים בלילות מלווים בזיעה ומשפיעים על התחושות בבוקר שלמחרת, ולמעשה על משך היום. אני לא זוכר חלומות מלפני המלחמה, אך כעת, בכל לילה, החלומות על מה שקרה עולים, כמו גם חלומות שלאו דווקא קשורים בה, ומופיעים בהם הרבה מוטיבים של אלימות וחוסר אונים. רעשים מקפיצים אותי ומעוררים בי חרדה בכל פעם מחדש. אפילו ללכת ברחוב הפך קשה לעיתים: רעשים של חריקות הבלמים מלחיצים אותי, ואפילו עשן האגזוזים מכניס את הגוף למתח והתכווצות.

השהייה במקומות אינטימיים גורמת לאי נוחות הנובעת מחושך, חלל צפוף, ושמא יפלו בו פגזים. אין ספק שהמלחמה הולכת איתי לכל מקום. אין יום שעובר בלי שהמחשבות והתחושות עולות בכל סיטואציה אפשרית. כל זאת, מבלי לדבר על הפגיעות הפיזיות. התהפוכות שעברתי בקיץ 2006 הן תהפוכות מהסרטים. לשום דבר ממה שעברתי בחיי, לא הייתה עוצמה של החוויה שחוויתי במלחמת לבנון השנייה. אבל אל דאגה, את החופשה שתכננתי לפני המלחמה ביצעתי. באיחור אבל ביצעתי. את לימודי התקשורת אני מסיים כמתוכנן, לא משנה כמה קשה זה היה, ולקינוח, אם לא הייתם קוראים את הכתבה הזו, אולי לא תבחינו במגבלות שלי כשניפגש.

תצלומים : פלג אלקעי. מתוך תערוכה שהציג לזכרו של דויד שמידוב ז"ל

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
7 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. פניה לעדי ברקוביץ החייל שנפצע!!!
יהודית 10.12.2008
 
 
2. עדי
דני 10.12.2008
 
 
3. מרגש. והתמונות מדהימות..
גל 10.12.2008
 
 
4. מפחיד
דרור 11.12.2008
 
לדרור
עדי (הכותב) ברקוביץ' 15.12.2008
 
 
5. חביבי, סחטיקה על האומץ
שיינברגר 21.12.2008
 
 
6. חום יולי אוגוסט
שלמה 14.02.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©