הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תראו אותי
 
כבר הרבה שנים שהמוסיקה השחורה עושה שמח בנשמה ומוכיחה שלא צריך לגור בשכונת עוני בניו יורק כדי ליהנות ממנה. סקירה הסטורית
מאת עידו שצקין | 01.01.2009
 
אפשר לחלק את העולם לשניים. אנשים שמאזינים למוסיקה בגלל שכיף להם לשמוע אותה, ואנשים שנהנים מההאזנה אבל מחפשים בנוסף משהו קצת יותר חזק או עמוק. אני נמנה על הקבוצה השנייה. מבחינתי, שיר טוב הוא כזה שגורם לך לחשוב, לדמיין ובעיקר להרגיש. בגלל כל זה, למרות שבאנו ממקומות שונים ושבמבט ראשון אין שום קשר בינינו, בכל זאת היא כבשה אותי.

הכול התחיל כשהייתי בחטיבה. אהבתי לשמוע את מה שאחי ואחותי אהבו, בעיקר U2 ,R.E.M, ו STING. ואז יום אחד בטיול השנתי, דיברתי עם דן על מוסיקה, כמובן שכיאה לילדים התחלנו להתווכח של מי המוסיקה טובה יותר. כל אחד והווקמן שלו. הוא האזין לשלי ונתן לי להאזין לאוסף של אמן בשם Pacם2 זה לא דמה לשום דבר ששמעתי קודם לכן, ומאז התחלתי להאזין למוסיקה שחורה.

כיום אני מאזין גם לג'אז או למוסיקת נשמה, אבל עדיין ז'אנר הראפ הוא האהוב עלי ביותר. כילד התחלתי להכיר דרך המוסיקה את ארצות הברית ובעיקר את סיפוריהם של התושבים השחורים במדינה. הראפ עצמו צמח משכונות העוני בניו יורק, בעיקר שכונת "ברונקס" הידועה שהפכה למאוכלסת ברוב של שחורים והיספנים.

הביאו לראפ הצלחה מסחרית והערכה מוסיקלית. wu-tang-clan
 

סגנון המוסיקה הזה התפתח על רקע חייהם של השחורים ובעיקר בעקבות תופעות כמו עוני, פשע, אבטלה והתמכרות לסמים. אי אפשר להפריד את הראפ מהתרבות בדיוק כמו שאי אפשר להפריד בינו לבין הסגנונות שקדמו לו, בעיקר הבלוז ואחריו הרגאי. בתחום הבלוז בלט בשנות השישים ג'ימס בראון שהחל לשלב את הבלוז הקלאסי עם קצב שונה, תוך שימוש בתופים, מה שהביא ליצירת ה"ריט'ם אנד בלוז" או הB&R. קצת לפני אותה תקופה, החל מאבקם של השחורים לשוויון. בצעד ההפגנתי של רוזה פארקס בשנת 1955, היא סירבה לשבת במושבים האחורים של האוטובוס כנוהל שמפריד בין שחורים ללבנים.

דמות בולטת אחרת באותה תקופה הוא מוחמד עלי, מתאגרף מצליח שהיה מהדמויות השחורות הראשונות בארצות הברית אשר התבטא באופן ברור נגד השלטון הלבן. הממשל גזל ממנו את תואר אלוף העולם באגרוף והוא נאסר לאחר שסירב לשרת בוויאטנם. אחרי שהשתחרר מהכלא שינה את שמו מקסיוס קליי למוחמד עלי, כשהצטרף לארגון "האחים המוסלמים". עלי היה ורבלי, מלא ביטחון ובוטה. בהתנהגותו שימש מודל לחיקוי לאומנים המוסיקליים שבאו אחריו.

לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים החלו להופיע אמנים וקבוצות שהיו למעשה החלוצים בתחום הראפ. "המשוררים השחורים" החלו כלהקה שהופיעה בכנסים של הפנתרים השחורים והיו מזוהים עם מאבקם. במקביל החלה תופעה של די ג'י שחורים שהופיעו במסיבות ברחבי שכונת ה"ברונקס". המפורסם בהם הוא קלייב קמבל, מהגר מג'מייקה שנחשב לאבא של ההיפ הופ והראפ. באותן מסיבות התפתח הברייקדאנס, סגנון ריקוד אקרובטי שהפך למזוהה עם תרבות ההיפ הופ.

הראפ נכנס לתודעה בתחילת שנות השמונים עם הקמתה של הלהקה Run -D.M.C. בשנת 1982, מוסיקת הראפ הפסיקה להיות שולית. סינגל משותף של הקבוצה עם להקת הרוק "אירוסמית" הביא אותו בפעם הראשונה אל המיינסטרים האמריקאי. בשנת 1986 שלושה צעירים לבנים התאחדו לקבוצה בשם ה Beastie Boys, להקה לבנה משמעותית ראשונה בז'אנר שסימלה את הטמעת ההיפ הופ בתרבות האמריקאית הכוללת.

הז'אנר צמח לכיוונים שונים. עם חלוף השנים, בשנת 1987 נוצר למעשה הראפ הפוליטי, בעת עלייתה בניו יורק של הקבוצה Public Enemy שעסקה בעיקר בקיפוח ובאפליה של השחורים. במקביל צמחה בלוס אנג'לס קבוצה אחרת, N.W.A. שמה, הקבוצה התאפיינה בטקסטים אלימים מלאי קללות, שנועדו לעורר פרובוקציות. לפתע הפושע או סוחר הסמים הוצגו כגיבורים שמשתמשים במשאבים שיש להם כדי להצליח, ואילו המשטרה הייתה האויב של האזרח השחור.

להקה לבנה שסימלה את הטמעת ההיפ הופ בתרבות האמריקאית. Beastie Boys
 

בשנות התשעים, הראפ עבר למרכז הזירה המוסיקלית בארצות הברית. אמנים כמו Nas וקבוצות כמו ה Wu-Tang Clan הביאו לראפ הצלחה מסחרית והערכה מוסיקלית. העיסוק העיקרי היה בחיי היום יום של השחורים בארצות הברית, הראפ שם את כל הבעיות על השולחן, והיה בעצם אמצעי להביע ביקורת ולהגיע לקהל רחב באמצעות השיטה האמריקאית: מכירה של דיסקים והצלחה כלכלית. הדיון על האלימות בשירים גלש גם לדיוני הקונגרס והגיע לשיאו עם רציחתם של הראפרים 2-Pac ו The Notorious B.I.G, שהיו "יריבים" מוסיקליים שנסיבות הירצחם לא ברורה עד היום.

מכאן הראפ פנה באופן ברור לכיוון מסחרי. יוצרים כמו Jay-Z או Puff Daddy השתלטו על עולם הראפ והמשיכו תהליך שהחל הראפר Dr. Dre. הם מיתנו אותו והפכו אותו לקל יותר לעיכול, וכתוצאה מכך קל יותר לצריכה. כיום ז'אנר המוסיקה השחורה נמצא במקום השני במכירות בארצות הברית, כשרק מוסיקת הקאנטרי מקדימה אותו. אמנים בעלי אמירה חברתית נדחקים כיום לרוב לשוליים.

אז מה יש במוסיקה הזאת שמושך כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם. אם מצליחים לצאת לרגע מהדימוי הבעייתי של הז'אנר, ראפ הוא סוג של אמנות. זה מתחיל בכתיבה כשבאמצעות התעמקות במילים רואים שהראפר הוא סוג של משורר, שמשתמש בשילוב בין השפה האנגלית לשפת העולם בה הוא חי, ויוצר בכך מסר ביקורתי ובועט. הטובים בתחום יוצרים אנלוגיות ודימויים שלא היו מביישים יצירת ספרות קלאסית. מעבר לכתיבה ישנו הביצוע, כלי הנגינה של הראפר, כלומר היכולת הווקלית שלו שבה הוא מביא את עצמו לידי ביטוי בצורה הכי ישירה שיש.

כך שגם אם החיים של המאזין שונים מהחיים שמוצגים בשירים, עדיין שיר ראפ מוצלח עוסק בחיים וברגש, וזה אף פעם לא יכול להיות רע.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©