הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לחיות בבועה
 
שרון חסון תושבת המרכז לא מבינה למה היא צריכה לדאוג בגלל המצב בדרום שלא נוגע אליה באופן אישי. היא משוכנעת שרבים מתלבטים כמוה אבל חוששים לספר
מאת שרון חסון | 01.01.2009
 

המצב במדינה רע, אין ספק. בעצם, כשחושבים על זה, מתי הוא היה טוב? אבל בימים של מלחמה המצב אף פעם לא טוב. ואני תוהה לעצמי במה לבחור - במעורבות או בבועה. מצד אחד, זו המדינה שלי. זו המדינה שבה אני חיה. החיילים שנהרגים הם, יכול מאוד להיות, אנשים שאני מכירה, שהכרתי או שחברים שלי מכירים. לכן, כאזרחית מן המניין ראוי שאהיה מעורבת. ראוי שאדע מה קורה בכל רגע נתון.

אם יש פעולה קרקעית או לא. בכמה אנשים פגענו ובכמה הם. מצד שני, מגיע הרגע שבו משהו בפנים לא טוב לי. שיש לי מועקה בלתי ברורה אי שם בתוך הגוף. וברגע הזה ממש אני שואלת את עצמי למה
? למה אני צריכה להיות מעורבת? למה אני צריכה לגלוש באתרי החדשות בשביל לראות עוד זוועות? בשביל להילחץ? וכמה שזה יישמע נורא, הרי זה לא בדיוק נוגע אלי באופן אישי.

למה אני צריכה להילחץ ולראות חדשות
תצלום : מתוך שידורי חדשות ערוץ 2

נכון, זו מחשבה אגואיסטית. לתת לחיילים להילחם בשביל שאוכל לנהל את חיי כמו שצריך ולהתעלם מהגראדים שנופלים בדרום, כי אני נמצאת בתל אביב וזה לא רלוונטי כלפי זה לחיות בבועה. כשאני מנהלת את חיי כרגיל, אני מרגישה אשמה. כשנופל עלי יום עם מצב רוח טוב, יום כזה שבא לי לצאת, לשתות ולרקוד, אני מרגישה אשמה. כי אני חיה והם לא.

בעוד תושבי הדרום מנהלים שגרה בין אזעקה לגראד, אני חושבת לאן כדאי לי לצאת לבלות היום. אז אני אומרת לעצמי שהמינימום הוא להיות מעורבת. והמשמעות של זה מבחינתי היא לתת למצב להשפיע עלי. להיות מדוכדכת ולהיות עצובה על מה שקורה לאנשים שנמצאים במרחק שעה נסיעה ממני. זה המינימום שאני יכולה לעשות. להזדהות. לגלות אמפטיה. להיות שם. אם לא פיזית, אז לפחות מנטלית. השאלה היא אם זה באמת עוזר לתושבי הדרום שאני, כתושבת המרכז, מגלה מעורבות ומרחמת עליהם? זה עוזר להם שאני מרגישה רע עם כל מה שקורה להם? למען האמת, נראה לי שהתחושות שלי הן הדבר האחרון שמעניין אותם בימים אלו.

יהיו כאלה שיגידו שאני חצופה על עצם המחשבה הזו. שבזמן שאנשים נהרגים ונלחמים על חייהם, אני מתעסקת ברגשות האשמה שלי, אבל אני בטוחה שישנם הרבה אנשים שמרגישים בדיוק אותו דבר. אני בטוחה שישנם אנשים שנמצאים בדילמה המוסרית הזו שאני נמצאת בה, אבל פשוט לא מדברים עליה. אבל אני חייבת להודות שגם אחרי שאני קוראת את זה, אני מגיעה למצב שאני שואלת את עצמי: "מה לעזאזל חשבת?!" וממשיכה בחיי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©